מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 36
אעיין בתוס' שם שכתבו "ואפילו לר' ישמעאל נמי נ"מ, אם נאבד האחד, שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד השור שמשתלם מגופו", וחזינן מזה, דאע"פ שהתוס' סברי שהוא בגדר סילוק ופרעון, בכ"ז אע"פ שנאבד אחד אינם יכולים לתבוע זה לזה, ומכאן ראיה, דההגדרה דאינו משלם אלא מגופן הוא רק בהבפועל באופן הגביה, וכאן דלא דרושה גביה אין הבדל בין אם השור קיים ובין אם נאבד השור, אבל אם נימא דההגדרה הוא בעצם החיוב, וכשאין השור אין כלל עצם החיוב, הרי באמת קשה מ"ט כשנאבד השור לא ישלם זה ששורו קיים, דהא עליו יש חיוב ולבעל השור שנאבד אין כלל חיוב בעצם, והלא כאמור שיטת התוס' הוא דזה מצד סילוק ופרעון ואיך שייך באופן שכזה?
בועי' בנמ"י שגם הוא סובר כהתוס' בנאבד השור, ובכ"ז אומר דאנו מביטים על השווי ואם האחד שוה פחות מחברו יכולים לגבות רק כפי השווי של הפחות.
גואנו צריכים לומר, דמחלק בין כשנאבד אח"כ ובין כשלכתחילה אינו שוה בכמות ההיזק, דבאופן הראשון עצם החיוב כבר נתהוה וכשנאבד לא אמרינן דעצם החיוב נתבטל, אלא שזהו בבחינת שאין לו מה לשלם, לא כן אם לכתחילה אינו שוה אז לא הועמד עצם החיוב רק על כמות השווי לבד.