מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 1
אאמצעי ותכלית
בהצד השוה שיש למדה זו, מדת "אמצעי ותכלית" עם המדות של סבה ומסובב, הוא בזה, שכמו שהסבה קדמה תמיד להמסובב אם בזמן או בעיון, ככה ג"כ יש קדימה בזמן או בעיון להאמצעי, כי לולי זה אי אפשר שיהיה בסוג של אמצעי.
גאכן בזה יבדלו, כי בעוד שהסבה קדמה להמסובב לא רק בזמן ובעיון אך גם במעלה, כי זהו העיקר, הנה באמצעי ותכלית מובן שבמעלה התכלית קודמת, כי האמצעי בא בשביל התכלית ולא התכלית בשביל האמצעי.
דוגם בזה, כי להסבה יש קיום עצמי אבל לא כן להאמצעי, שכל זכות קיומו הוא התכלית הבאה ממנו.
הובשביל כך היו רגילים חכמי ישראל לקרוא את ד' בשם הסבה הראשונה או "בעילת כל העילות וסבת כל הסבות", אבל כמובן, שחלילה להשתמש בזה בלשון אמצעי.
וומענין שהרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת (הלכה ג') הוסיף על מה שאמרו חז"ל בקדושין (מ' ע"ב) "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה" את הדברים "ואין מעשה מביא לידי תלמוד". ולכאורה ההוספה הזו שאיננה בגמרא למה היא באה ברמב"ם?
זאך באמת פשטות הדברים "שהתלמוד מביא לידי מעשה" משמעת כאילו התלמוד הוא האמצעי והמעשה זהו התכלית, והיה קשה לו להרמב"ם, א"כ הלא כלפי לייא, שמעשה גדול, כי כאמור, תמיד מעלת התכלית יותר גדולה? ולכן הוא מוסיף את הדברים הנ"ל כדי להדגיש, שהכוונה כאן על בחינת סבה ומסובב, שהתלמוד הוא הסבה והמעשה הוא המסובב, כי היא הבחינה שאפשר לסבה בלי המסובב אבל אי אפשר למסובב בלי סבה, וזהו "התלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד", כי אמנם התלמוד איננו רק אמצעי לתכלית, אלא הוא תכלית בפני עצמו, ואין כאן מקום להאריך בזה יותר.