מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 3
אהמצוה של "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", שנופל הספק, אם עצם הפעולה, הביעור, הוא התכלית, וזהו גופא קיום המצוה, או דתכלית המצוה היא רק שלא יהיה לו חמץ והפעולה, הביעור, הוא רק בבחינת אמצעי.
בועי' ב"מנחת חינוך" שכבר עמד על זה והביא הרבה דברים שיוצאים מחקירה זו בתור נ"מ, כמו, א) אם לא יהיה לו חמץ כלל אם מקיים הוא המ"ע או לא, שנ"מ בזה למעשה, אם מחוייב הוא כשאין לו חמץ, לקנות חמץ ולבער, כמו בציצית שמחוייב על כל איש מישראל ללבוש ד' כנפות, אע"פ שאם אין לו ד' כנפות אינו עובר על מ"ע, ב) אם יש לאחד חמץ, ובא אחר וחטף את החמץ ושרפו, אם יצטרך לשלם לו כמו דמבואר בח"מ שפ"ב (סעיף א') כשחטף את מצות כסוי, ששם בודאי התכלית היא בעצם הפעולה, שצריך לשלם לו, ג) אם תשבית חמץ בפסח ע"י שאכלו, אם זה נכנס בסוג של מצוה הבאה בעברה, דאם המצוה היא בפעולת ההשבתה נחשבת למצהב"ע, אבל באופן השני בודאי לא הוי בכלל מצהב"ע, ד) אם הוא מחוייב לבער דוקא בזמן המיועד בערב פסח בחצות, ואם יבער קודם לכן לא יקיים המצוה, דמובן, דלהצד הראשון לא יקיים את המצוה כמו כל מצוה שעשאה שלא בזמנה, אבל להצד השני אין בזה שום קפידא, מאחרי דס"ס אין לו חמץ כשהגיע הזמן.