מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 7
אובזה אפשר לישב באופן נפלא את הקושיא הידועה של הפנ"י בפסחים (ה' ע"ב) על מה שנאמר שם "ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה" שמקשה מדברי רש"י בביצה (כ"ז ע"ב) שמכיון שאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אסור אפילו להשליכה לכלבים, משום דכיון דרחמנא אחשבה לשריפה, ובכן מאי ראיה שאין ביעור חמץ אלא שריפה?
באך לפ"ד הנ"ל מיושב בפשיטות עי' בבעה"מ שבת (ק"ו ע"א) דשריפת בת כהן ובכלל כל מיתת ב"ד נחשבות למלאכה שאין צריכה לגופה, שאין הכוונה בהבערה אלא לבער אותה מן העולם כדי לקיים ובערת הרע מקרבך, וכן אפשר לראות את זאת גם מהא דמבואר בשבת (צ"ד ע"ב) שבמוציא את המת לקברו נחשבת ג"כ למלאכה שאינה צריכה לגופה, אע"פ שקבורת המת היא מצוה, אך ג"כ כיון שהקבורה כשהיא לעצמה היא רק אמצעית לתכלית שלילית, כדי לסלק את המת מכאן, ואנו רואים מזה, דיש הבדל במצוות גם לענין מלאכה הצריכה לגופה, דודאי אם יוציא לולב ברה"ר כדי לקיים מצוות נטילת לולב יהיה זה בכלל מלאכה הצריכה לגופה, כיון דהתכלית היא בעצם המלאכה, אבל במצוה שהתכלית שלה היא בשלילה, כדי לקיים "ובערת הרע מקרבך" או כדי לקיים "ואקברה את מתי מלפני" זה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה.
גוכיון שהנחנו שזה גופא תלוי במחלוקת ר' יהודא וחכמים, אי ביעור חמץ נחשב רק לאמצעי או לתכלית, שזה תלוי במחלוקת ר' יהודא וחכמים, ולמי שסוברים שאף מפרר וזורה לרוח, אין תכלית המצוה בעצם הביעור, אלא הביעור משמש רק לאמצעי, ותכלית המצוה הוא בשלילה שלא יהיה לו חמץ, א"כ ממילא קושית הפנ"י מעיקרה ליתא, ושפיר קאמר "ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה", דהרי לא עדיף מה דרחמנא אחשביה ממלאכה גמורה שגם אז יופטר מטעם מלשאצל"ג, ולא עוד אלא אפילו אם ישרוף ממש את החמץ נמי יהיה פטור, ואם ר"ע אומר "ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה" ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ונחשבת למלאכה שצל"ג כנ"ל.