מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 6
אובזה מישב הגאון רבנו חיים הלוי זצ"ל בספרו את קושית הגאון רעק"א דמקשה על הטור, שכתב דלר' יהודא דחמץ מצותו בשריפה אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דתשביתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברין - ומקשה, הלא כל טעמא דמחלקינן לענין אפרן בין נשרפין ובין נקברין הוא, משום דבנשרפין ע"י השריפה כבר נעשית מצותו, ולא כן בהנקברין שאין מצוה בקבורה רק משום תקלה, וזה לא שייך בחמץ, דבין אם מצותו בשריפה ובין בקבורה הלא הוא מקיים מצוה דתשביתו?
באבל לפ"ד הנ"ל אין כלל קושיא, דזו היא הנותנת, דרק אז הוא בסוג "נעשית מצותו" אם המצוה הוא בעצם הדבר, כלומר, בחפצא, אבל אם המצוה כל עיקרו הוא בגברא והחפץ משמש רק בתור הכשר להמצוה, שכל עצמותה היא רק בהאדם, שם לא שייך הגדר של נעשית מצותו, ומאחרי שהנחנו, דבזה גופא היא המחלוקת, ומי שסובר שמפרר וזורה לרוח נמי מהני לענין תשביתו, לדידיה אין המצוה בהפעולה, אלא רק בזה שלא יהיה לו חמץ, אי אפשר כלל לבוא בזה מצד נעשית מצותו, כנ"ל.