מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 13
אכל מצוה דרבנן, שלדעת הרמב"ם והבה"ג יש בזה משום דאורייתא מצד הכתוב "לא תסור", שגם בזה יש לחקור, אם כל מצוה דרבנן היא מצוה תכליתית ככל המצוות שבתורה, וכשציוו, למשל, על מצות נר חנוכה, הנה ע"י הלא תסור המצוה היא בהדלקה גופה כאילו היתה כתובה המצוה בתורה ממש, או ד"הלא תסור" הוא רק מעין ציור של כיבוד אב, ולא עצם ההדלקה היא מצוה, אלא רק שבשלילת ההדלקה אינו מכבד את הרבנן שע"ז נאמר "לא תסור".
בועי' בספרנו דרך הקודש ח"א שמעתתא א' (פ' ד') שהארכנו בזה והבאנו דבזה יש הרבה נ"מ ובמחלוקת הראשונים שנויה החקריה הזו, וביחוד תלויה בזה המחלוקת בין הבה"ג והרמב"ם, שהראשון חשב את השבע מצוות דרבנן בהתרי"ג מצות והרמב"ם מתנגד לזה בכל תוקף, משום דאם נתפוס כהצד הראשון שפיר יש לחשוב את כל הז' המצוות דרבנן במספר המצוות תרי"ג, אבל להצד השני, מכיון שאנו מונים את הלאו דלא תסור כמספר הלאוין, שוב אי אפשר לחשוב את המצוות ביחוד, שקיומן אינו אלא משום אמצעי שלא יעבור על לאו ד"לא תסור" כנ"ל.
גוהחידוש שיש בהדוגמא הזו מה שאיננה בהדוגמאות הקודמות הוא בזה, דבכל הקודמות הנה המצוות כתובות ומפורשות ממש בתורה, אלא שהספר הוא שמא הן באות רק בתור אמצעי, וכאן להיפך בתורה מפורשת רק התכלית של "לא תסור" אלא שיש ספק אולי זהו שעושה את האמצעי גופא לתכלית.