מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 14
אאפילו באלה המצות שהן תכליתיות יש גם כן שלשה סוגים, סוג א' שהתכלית היא בפעולה שבגופו. סוג ב' שהתכלית היא בהפעולה לבדה. וסוג ג' שהתכלית היא לא בהפעולה אלא בהפועל יוצא, כלומר, לא המצוה היא בזה שיעשה את הדבר, אלא שהדבר יעָשה באופן שעצם הפעולה הוא רק אמצעי והתכלית היא במה שנעשה.
בהסוג הראשון הוא באלה המצות שלא שייך בהו הגדר שליחות, כמו שהסביר התוס' רי"ד בטעמו של דבר, שלא מועלת שליחות למשל במצות סוכה, באכילת מצה, בהנחת תפילין וכדומה, משום דכל אלו הן מצוות שבגופו, ואם גם נימא ששלוחו של אדם כמותו בפעולת השליח, אבל ס"ס הוא לא בגוף השליח.
גבהסוג הב' שייך הגדר שליחות, כלומר, שמועלת שליחות, אבל גם בלי שליחות לא יתכן הדבר, למשל, הפרשת תרומה ושחיטת הפסח וכדומה.
דבהסוג הג' לא בעינן כלל הגדר שליחות, מכיון דהעיקר בזה הוא לא הפעולה כשהיא לעצמה, אלא מה שנעשה המעשה אין הבדל לנו אם הוא עשה זאת ע"י שליחו של אדם כמותו או גרם ע"י איזו סבה שהיא מכיון שהדבר נעשה ס"ס.
הדוגמא לדבר: מילא שבודאי היא מצוה תכליתית, אך התכלית איננה בפעולת המילה, אלא שיהיה הבן מהול. ואמנם עצם המצוה הוא מה שעל האב מוטל שיהיה הבן מהול, אבל ס"ס לא בעינן בזה דיני שליחות, דרק אז אנו צריכים לגדרי שליחות כשאנו צריכים לה"כמותו", כלומר, שפעולת השליח תהיה כפעולת המשלח, וזה לא שייך רק במקום שעצם המצוה הוא בהפעולה ולא במקום שכל המצוה הוא רק שעליו מוטל שהדבר יעָשה.
וועי' ב"מנחת חינוך" במצות מילה, שהקשה באמת, למה כשר לעשות המילה אפילו ע"י חשו"ק הא לאו בני שליחות נינהו? ולדברינו מובן מאליו שאין בזה שום קושיא.
זועי' שם שמקשה עוד מטעם כוונה, למדס"ל דמצות צריכות כוונה? ואיך יהיה אם יכוון בפירוש שלא לצאת? אך באמת אפשר לומר, דגם בזה יחולקו שני הסוגים הראשונים מהסוג השלישי, דרק בשני הסוגים הראשונים אנו צריכים לכוונה כיון דהמצוה היא בעצם הפעולה, ולא כן בהסוג השלישי שכל המצוה היא רק שיעָשה הדבר לא בעינן בשעת הפעולה כוונה.