מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 19
אובזה יהיה לנו הסבר גם בדברי התוס' קדושין (כ"ג ע"ב) שעל קושיתם על הסתירה שיש מהגמ' הנ"ל להגמ' בנדרים, ששם בקדושין פשיטא לה להגמ' דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן משום דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחא מצי משוי, ובנדרים (ל"ה ע"ב) מספקינן בזה? ותרצו, שבנדרים מספקינן דלמא הוי נמי שלוחי דידן ולא רק שלוחי דרחמנא לבד שלכאורה קשה לתפוס דבר שכזה שיהיה צורך בשליחות כפולה?
באבל לפ"ז אתי שפיר, דהסך הכל מכל מה שאמרנו בנוגע לשליחות במצוות הוא שיש בזה ארבעה סוגים: א) מצוות שבגופו שלא מועילה בזה שליחות. ב) מצוות שבפעולה, שהמצוה הוא בהפעולה כשהיא לעצמה שם אנו צריכים לשליחות ומועילה בזה שליחות. ג) מצוות שבפעולה, שהפעולה היא רק אמצעי לאיזו תכלית, שם אפשר לעשות זאת ע"י אחר ולא מטעם "שלוחו של אדם כמותו" אלא רק מטעם שלוחו של אדם לבד ולא בעינן כלל בזה דיני שליחות. כמו, למשל, מילה, שהמצוה היא בודאי על האב ובכ"ז אפשר לו למול גם ע"י אחר, גם בלי דיני שליחות, והטעם הוא כנ"ל. ד) מצוות שכאלה שלא רק שעצם הפעולה אין בה משום חיוב עליו, אלא שגם התכלית היוצאת באופן ישר מהפעולה אין בזה משום חיוב, אלא שזהו רק מכשיר לדבר אחר שהוא בכלל רשות, ודוגמא לדבר מצות שחיטה, שאע"פ שגם ע"ז יש מצות עשה לשיטת הרבה ראשונים ש"וזבחת" הוא מצות עשה, אבל סוף סוף לא פעולת השחיטה היא מצוה כשהיא לעצמה, וגם לא התכלית, שזהו ההיתר הבא מכח השחיטה היא מצוה, אלא רק מכשיר להיתר אכילה שזהו רק רשות, שם לא רק בעינן בזה "שלוחות של אדם כמותו" אלא שלא בעינן בזה אפילו ל"שלוחו של אדם".
גוהנה מצות הקרבת הקרבנות בודאי לא נכנסת לשני הסוגים הראשונים, כי זהו בודאי לא מצוה שבגופו, ואף אי אפשר לומר שהפעולה כשהיא לעצמה תהיה מצוה על הבעלים, דע"ז הלא באה הראי' של "מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד", ובכן אי אפשר שנצטרך בזה ל"שלוחו של אדם כמותו", אבל ס"ס נופל הספק אם אפשר להכניס זאת בסוג המצוות, שנהי שאין בהן הגדר של "שלוחו של אדם כמותו", בכ"ז בעינן בזה ל"שלוחו של אדם", כלומר, דזהו גופא המצוה של הבעלים שיביאו את קרבנם לידי הקרבה, ואמנם בשביל כך אין אנו צריכים בזה לדיני שליחות, אבל ס"ס יש בזה משום גדר שליחות, וזהו הכוונה שהכהנים המה שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן ביחד, או דלא בעינן בזה אף ל"שלוחו של אדם" ג"כ, כלומר, דעל הבעלים מוטל רק להביא את הקרבן לידי כהן, ובעצם ההקרבה אין כלל מצוה על הבעלים אלא זוהי מצוה ישרה המוטלת רק על הכהנים זהו "שלוחי דרחמנא" בלבד.
דועי' בתוס' חולין (ד' כ"ב ע"ב) שהקשו על הא דבעי ר' זירא "האומר הרי עלי עולה מן התורין או מן בני יונה והבאי תחילת הצהוב שבזה ובזה מהו "וא"ת, כיון דמ"מ האחד נפסל האיך יכול להקריבן? וי"ל, דמיבעי ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביא לידי כהן יצא ידי גדרו", ואמנם שני התירוצים האלה תלויים בהספק הנ"ל כמובן.
הובאופן שכזה יש לנו עוד ציור ממצוות של הסוג הד' שלא בעינן אפילו ל"שלוחו של אדם" לבד, מלבד הציור של שחיטה הנ"ל, כי, כמובן, הקרבת הקרבנות, אף אי נסבור שלוחי דרחמנא נינהו, ושחיטה, לא בחדא מחתא הן, בשחיטה כפי שאמרנו אין מצוה אף בתכלית, היתר הבהמה, אלא רק משמשת בתור מכשיר לבד, לא כן בעבודת הקרבנות, שבכל האופנים העבודה היא מצוה ומועלת בשביל הבעלים, ובכ"ז מצד הבעלים לא בעינן בזה לא רק דין השליחות אלא גם השליחות בעצמה לא נחוצה כנ"ל.