מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 20
אאמרנו מקודם שבמצוות בפעולה, שהפעולה כשהיא לעצמה היא מצוה, שם שייך הגדר שליחות, ורק במצוות שבגוף האדם ליתא שליחות, אבל באמת זהו רק לפי שמרגלא בפומי של האחרונים ובראשם הקצוה"ח שמסביר בזה בסי' קפ"ב (סעיף א') את דברי התוס' רי"ד בטעמו של דבר דלא מועילה שליחות בסוכה, תפילין וכדומה? אבל באמת המעיין בתוס' רי"ד גופא רואה דכוון באמת לדבר אחר, דהלא כך הוא לשונו בתירוצו "ולאו מלתא הוא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו איך יפטור ע"י שלוחו והוא לא עשה כלום, ודאי בקודשין וגירושין מהני, כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחוט ויזרוק זה הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חברו לא קיים הוא כלום, וכן בציצית וכל המצוות".
בודברו ברור מללו, דעיקר ההבדל הוא דרק אז מועילה שליחות אם יש להפעולה גם כשהיא לעצמה איזה יחס ידוע אל המשלח, אבל אם היא פעולה סתם שאינה תלויה בשום איש ידוע ואחת היא לנו מי הוא הפועל של הפעולה, שם לא שייך הגדר שליחות, וזהו שמדגיש בגירושין "הוא המגרש" ו"האשה למי היא מקודשת כי אם לו", וכן בתרומה "הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם", כלומר, שכל אלו פעולות המיוחסות רק להמשלח.
גולפ"ז אין כלל הבדל בין פעולה לבדה ובין פעולה שבגופן, ונחדש עוד דגם פעולה שבגופו אם היא מיוחסת רק אל המשלח ולא לשום אחר נמי שייך בזה הגדר שליחות, ובשביל כך יש ג"כ שליחות לקבלה בגט, אע"ג ששם הוא ג"כ דבר שבגופה דבעינן "ונתן בידה", אלא מפני שס"ס הקבלה מתיחסת רק אליה, אל האשה, משא"כ במצוה של תפילין וסוכה וכדומה שהפעולה אינה קשורה כלל בהמשלח, אלא זו היא פעולה השייכת לכל, והיא מוטלת על כל אחד ואחד.
דומפני זה לא שייכת שליחות במצות נטילת לולב, ולהסברו של הקצוה"ח מדוע? אם לא כהסברנו הנ"ל.