מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 21
אאמנם הקצוה"ח בא על זה בטענה, א"כ מדוע אנו צריכין בשלד"ע הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, תפ"ל מטעם דבפעולה לבדה שאין לה יחס אל המשלח כנ"ל לא שייך כלל הגדר שליחות?
באבל באמת גם זה לא קשיא, דבעינן לטעמא ד"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" שלא תועיל שליחות אף במקום שהפעולה כן מתיחסת אל המשלח, כמו, למשל, בגנב שעשה שליח לגנוב כמבואר בב"מ (י"ב) או בקדושין בעברה כמו דאמר שם ב"כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה".
גולא קשיא מהא דב"ש שס"ל באמת באומר לו "צא הרוג את הנפש" דהמשלח חייב? דב"ש, כפי שאמרנו בספרנו דרכי הקנינים ח"א ש"ד (פ"ט) ודאי ס"ל דגדר שליחות שייך בכ"מ ואף במקום דבעינן גוף ממש נמי שייך שליחות, כמו דאמרינן בקדושין (מ"ג ע"א) דב"ש סוברים דאין שליח נעשה עד משום "כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה", ובשביל כך אמרינן שם "דכל טעמא דלב"ש לא מחייב באומר בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא מפני שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב", אבל לולי זאת היינו באים גם בזה מטעם שליחות, אע"פ שאנו צריכין בזה לא רק להפעולה אלא גם להגוף.
דוהא דגם ב"ה זקוקים בצא הרוג את הנפש לטעמא דאין שליח לדבר עברה? הוא לא מפני הפטור על המשלח דבזה, כאמור, יש טעם אחר, הטעם דבפעולה לבדה שאין לה יחס אל המשלח לא שייך כלל הגדר שליחות, אלא דבעינן לטעמא דאין שליח לדבר עברה כדי לחייב את השליח שלא יופטר מטעם מתעסק, כיון דלא עשה זאת רק כדי למלאות את רצונו של המשלח.
הומובן, דבכל אלו המקומות שאנו למדים דיש שליח לדבר עברה כמו בטביחה ומכירה, שליחות יד בפקדון, מעילה בהקדש, בכל אלו המקומות, אין כאן פעולה סתם אלא פעולה המתיחסת אל המשלח.