מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 34
אואגב אורחא ישבתי בזה את קושית התוס' בביצה (דף ג' ע"א) על הא דאמרינן שם שפירות הנושרין ביו"ט אסורות משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, שהקשו "תימא, ל"ל האי טעמא, דלקמן (כ"ב ב') גבי נכרי שהביא דורון אם יש במיגו במחובר אסור, פירש רש"י, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא - וכו' - והשתא תרי טעמי למה לי?", ואח"כ הקשו שם עוד קושיא "אך תימא, מאי שמא יעלה ויתלוש, הא אפילו לכתחילה מותר לתלוש דהא אוכל נפש מותר?"
באך לפ"ז שתי הקושיות הללו מתורצות אחת בחברתה, דאמנם מלאכת אוכל נפש מותרת, אבל כיון דס"ס פירות שנתלשו ביו"ט אסורות משום מוקצה משום "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומי", תו הן אסורות בתלישה מדאורייתא, דס"ס לאו אוכל נפש הוא כנ"ל, ונמצא דאמנם עיקר הטעם הוא מצד מוקצה, כנ"ל, אך מזה הטעם גופא מסתעף ממילא עוד טעם לאיסור, האיסור של גזירה שמא יעלה ויתלוש, אחרי דאם יתלוש שוב יעבור איסור דאורייתא, וממילא מתורצת גם הקושיא הראשונה שלקמן (בדף כ"ב ע"ב) ששם מדובר ע"ד המקור לאיסור והמקור הוא מטעם מוקצה, כנ"ל, אבל כאן בריש ביצה, שבעיקר בא לתת טעם לזה שביצה שנולדת ביו"ט אסור שהוא גזירה משום פירות הנושרין, לו היה מדגיש רק את הטעם משום מוקצה אחרי דמוקצה הוא בעיקר מדרבנן, היה קשה שהלא אין גוזרין גזירה לדרבנן, ובשביל כך הוא מנמק שע"י המוקצה יש ג"כ הגזירה שלא שמא יעלה ויתלוש, וממילא גם פירות הנושרין אסורים מטעם ד"חדא גזירה היא" כנ"ל.