מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 23
אואגב נעיר בזה על דברי הקצוה"ח סי' קפ"ב הנ"ל (ס"ק ב') שחולק על הנב"י שחידש, דגם שנעשה ע"י שליח בעל כרחה דאינו גם כלל, כיון דהיכא דאין שלד"ע המעשה בטל, כמ"ש בתוס' ב"מ (י"א ע"ב) וכאן הלא איכא חרם דר"ג, וסותר זאת הקצוה"ח הנ"ל מדברי המלמ"ל בפ"ג מגניבה (הלכה ו') גבי טביחה דיש שלד"ע. דאפילו אם השליח שחט בשבת, אבל מכיון דהוא עשאו שליח סתם, הנה נהי דאין המשלח מתחייב ע"י פעולת השליח מצד חילול שבת, בכ"ז לענין חיוב ד' וה' שפיר יש שליחות וה"נ.
באבל באמת לפ"ד אין בזה שום דמיון כלל, דרק לענין טביחה ומכירה דכמו שאמרנו ששם לא בעינן הגדר של "כמותו" אלא רק "שלוחו של אדם" לבד, וכששחט בשבת לא נחשבה פעולת השליח כפעולת המשלח ממש, בכ"ז הוא חייב בד' וה' משום דס"ס יש בזה משום "שלוחו של אדם" כנ"ל, משא"כ בגירושין דחלות הגירושין נעשית רק ע"י זה שאנו אומרים "שלוחו של אדם כמותו" ונתינתו של השליח הוא ממש כנתינתו של המשלח, הנה כשנתן בע"כ מכיון שלא נחשבת נתינת השליח כנתינת המשלח לענין העברה שבזה, ממילא אין כאן ה"ונתן", שזהי העיקר בחלות הגירושין.