מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 29
אלפעמים אינו מבורר, מהו העצם של העברה ומהו האמצעי, למשל, העברה של בל יחל דברו, ואם נדר למשל קונם ככר זה עלי ואכלו, יש להסתפק אם עצם העברה הוא בהדברו, דע"י מה שאכל אח"כ איגלאי מלתא למפרע דחלל את דבריו, ובאופן שכזה האכילה היא רק האמצעי והדבור הוא העצם של העברה, או אפשר לומר להיפך, דעצם העברה הוא המעשה והדבור הוא רק המכשיר להעברה, דע"י דבורו עמד עליו איסור לבלי לאכול את הככר וע"י האכילה עבר על האיסור.
בועי' בספרנו "דרכי משה - דרך הקודש" ח"א ש"ב (פ' ט' י' י"א) שהארכנו בזה, ובזה נמקנו את דברי החינוך שכתב (במצוה ט"ז) "ונדר או אסר איסר על נפשו בלי שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אין לוקה לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו ז"ל שהנשבע ומימר ומקלל חברו בשם לוקה, אע"פ שאין שם מעשה זהו הנשבע אבל משום לאו דבל יחל בנדר או איסור שלא בשבועה אין בו מלקות", ותמה על זה המלמ"ל ואומר "לא ידעתי למה, שאם אסר על עצמו איזה דבר מן האיסור אין לך מעשה גדול מזה?", אבל ע"יז אפשר לפתור בנקל את הפליאה הזו, דהחינוך סובר כהצד הראשון והאכילה הוא רק האמצעי של העברה ולשיטתו אזיל דאנו דנים רק על העצם ולא על האמצעי כנ"ל.