מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 36
אבכל חיובי ממון שיש בהם שתי פעולות, פעולת הנתינה של החיוב ופעולת הקבלה של מי שחייבים לו גם כן יש להסתפק מה כאן האמצעי ומה התכלית, אם הנתינה משמשת רק בתור אמצעי להקבלה, כלומר, שהוא צריך לתת כדי שהשני יקבל את זה, או להיפך שעצם הנתינה הוא התכלית, והקבלה באה באופן ממילא, שמה שזה נותן מקבל ממילא השני.
בואמנם בזה יבדלו חיובי ממון מחיובי קנס, כי בממון אין בהנתינה תכלית כשהוא לעצמה, אלא הוא צריך לתת כדי למלאות את חסרונו של המקבל, למשל, כשהלוה חייב לתת להמלוה, או שהמזיק לניזק, הנה אין בהחיוב רק מלוי החסרון של הלוה או הניזק, לא כן בקנס, שם להיפך יש בעצם החיוב של הנתינה גוף התכלית, כי הנתינה באה בתור קנס ועונש של הנותן, אלא שהב"ד נותנים את הכסף באופן של ממילא להמקבל.
גועל כן הסימנים של חיובי קנס הם "כל המשלם יתר על מה שהזיק", או "כל דבר שיש לו קצבה", כי אם משלמים יתר על מה שהזיק, כבר זה סימן כי אין התכלית בקבלת המקבל, מאחרי שאין כלל בזה משום מלוי של חסרון, וכן אפילו כשיש חסרון אבל משלמים דבר קצוב דוקא, הנה ש"מ שלא בשביל החסרון בא התשלום, כי בהחסרון לא שייך דבר קצוב, פעמים שהחסרון הוא יותר ופעמים שהחסרון הוא פחות, אלא ש"מ שג"כ יש בהנתינה תכלית כשהיא לעצמה בתור עונש, וע"ז כבר שייך דבר קצוב.
דובשביל כך ג"כ כשמשלמים פחות ממה שהזיק נמי ההלכה שזהו קנס, "פלגא נזקא קנסא", כי אם הדבר בא מצד החסרון לא שייכת בזה פלגא.
הומזה נובעים גם ההבדלים העיקריים בדין בין ממון לקנס, שבממון החיוב נעשה תיכף משעת המעשה, ההלואה או ההיזק וכו', ובקנס אין החיוב עד שיגמרו ב"ד את הדין, כי בממון שתכלית החיוב הוא למלאות את החסרון של השני וזה החסרון הלא נעשה תיכף בשעת המעשה, לא כן בקנס, שכל תכלית החיוב הוא קנס, הנה זה נעשה רק ע"י הגמ"ד של הב"ד שהם הקונסים, כי אין אדם קונס את עצמו.
וומאותו הטעם ג"כ ההבדל מה שרק על ממון אפשר למסור כח הרשאה לאחר לתבוע לדין, ולא כן בקנס, מפני שבבמון אף טרם שמקבל המקבל יש לו הזכות בכח לקבל, לא כן בקנס, שכל זכותו לקבלת הכסף מתחלת רק אחרי חיוב הנתינה וממילא לא שייכת הרשאה, שכל עיקרה היא מסירת הכח של התביעה ובקנס אין לו מקודם אפילו זכות תביעה בכח.
זומטעם זה סובר הירושלמי ג"כ, שיש הבדל בין ממון לקנס גם בנוגע למחילה, שרק בממון מועיל המחילה, אבל לא בקנס, ובשביל כך סובר דמפותה איננו פטור אלא מבשת ופגם אבל את הקנס איננה יכולה למחול (עי' ירושלמי כתובות ריש פ' אלו נערות) משום דהמחילה באה כמובן מצד המקבל, וזה שייך רק בממון שתכלית החיוב הוא קבלת המקבל, ולא כן בקנס, שתכלית החיוב הוא דוקא קנס של הנותן, והבבלי שחולק על זה כמבואר בתוס' כתובות (כ"ט ע"א), הוא מפני שסובר, שכיון שמחילה הרי הוא כפרעון, אין לנו נ"מ בזה, דס"ס אם יפרע להמקבל הרי כבר אין חיוב על הנותן.