מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 48
אכל המחלוקת של "גורם לממון כממון דמי" או לא היא מחלוקת באמצעי ותכלית, כלומר, אם האמצעי לממון נחשב בעצם הממון או לא, כמו, למשל, קדשים שחייב באחריותם אי משלמים עליהם תשלומי כפל ד' וה', שעצם הממון הוא של הקדש, אבל עכ"פ יש בזה משום אמצעי לממון גם להבעלים, מאחרי שהעד שלהם, כשיגנבו או יאבדו יביא להבעלים חיוב ממון, ור"ש אינו מבדיל בזה בין האמצעי ובין העצם, ורבנן מחלקים בזה.
בובזה אין הבדל אם האמצעי הוא בחיוב, זאת אומרת, שע"י ההעדר יתהוה חיוב חדש מה שלא היה מקודם, כמו הציור של קדשים שחייב באחריותם הנ"ל, ובין שהאמצעי הוא בשלילה, כלומר, שהעדר הדבר יביא לכך שלא יוכל להפטר מחיוב ישן שישנו עליו, כמו למשל בגזל חמץ בפסח ובא אחר ושרפו לאחר המועד שלר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב כמבואר בב"ק (צ"ח ע"ב), כאן אין עצם השריפה מביא עליו את החיוב, כי החיוב בודאי הועמד עליו תיכף משעת הגזילה, אלא שלולי השריפה היתה לו עצה איך להשתמט מן החיוב ע"י אמירת הרי שלך לפניך וע"י השריפה שלל ממנו את העצה הזו.
גוגם מכאן ראיה למה שהסתפקנו כבר בספרנו זה בהא דגורם לממון כממון דמי, אם החידוש הוא בהגורם, כלומר, שאע"פ שעצם הגורם במה שבאה עליו פעולת ההיזק אינו שלו נחשב בשביל ה"לממון" שלו, כאילו הוא, הגורם גופא, הוי שלו, או שהחידוש הוא ב"הממון", כלומר, שאע"פ שבהממון לא בא פעולת ההיזק נחשב בכ"ז כאילו פעולת ההיזק היתה בהממון, והוכחנו דהאמת הוא יותר כהצד הראשון, ומהסברנו הנ"ל עוד תתחזק ההוכחה עוד יותר, דכלאורה איזה נפקא מינה יש בין זה דהגוזל חמץ ובא אחר ושרפו אחרי המועד, לבין "זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקו", כי הלא גם כן בשריפת החמץ הוא סילק רק את הדבר המציל כנ"ל. ולהיפך מדוע לא נבוא בסילוק כרים וכסתות מצד גורם לממון דהא סוף סוף הסילוק הזה גרמו להפסד ממון?
דועוד יותר, מאחרי דאנו מוצאים את הדין דגורם לממון שלר"ש רק בקדשים שחייבים באחריותם ששם ע"י העדרם מתהוה חיוב חדש, ומאין אנו יודעים שגם בגזל חמץ הנ"ל שההעדרה מביא רק לשלילת הפטור הוא ג"כ סובר דגורם לממון כממון דמי, הלא ההבדל שביניהם כל כך בולט?
האלא ודאי דפשיטא להגמרא כהצד הראשון, דהחידוש הוא בהגורם, ובשביל כך אין לנו נ"מ בין קדשים שחייבים באחריותם ובין גזל חמץ הנ"ל, דהתשלומים בשניהם הוא לא מצד החיוב שמתהוה עליו, דבזה היינו יכולים לחלק כנ"ל בין חיוב המתהוה מחדש ובין שלילת הפטור, אלא מצד עצם הקדשים ומצד עצם החמץ, דכיון דס"ס פעולת ההיזק או פעולת הגנבה באה ברם, אלא שאנו רוצים לפוטרם מצד שהדברים הללו אינם שלו ואסורים בהנאה, ע"ז מועיל הגורם לממון, שהם בעצמם נחשבים כממון ממש.
ווממילא מובן שזה לא שייך בסילק כרים וכסתות דהתם בעצם הכרים והכסתות לא היתה כלל פעולת ההיזק, שהוא רק סלקם ממקום למקום, ואי משום שע"י כך הוא גורם לממון של הפסד הכלי, ע"ז, כאמור, אין כל החידוש של גורם לממון.
זוזהו ג"כ ההסבר, מה שנאמר שם בגמרא (צ"ח ע"ב) הנ"ל כשרצה לדמות השורף שטר של חברו למחלוקת ר"ש ורבנן, "אימר דשמעת ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי בדבר שעיקרו ממון - וכו' - בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן" כלומר, שהחידוש לא יכול לחדש יש מאין, ורק בקדשים שחייבים באחריותם או בגזל חמץ בפסח שבעיקרם המה ממון, אם מפני ההקדש שבהם או מפני איסור הנאה אינם ממון גמור, הנה בא החידוש של גורם לממון לשלול את המיעוט שבהם, מה שממעט אותם ממון גמור, משא"כ בשטר שאין עיקרו ממון לא יכול להיות חידוש של "יש מאין" לעשות את האין ליש.
חובכ"ז כמובן גם שורף שטר לא דמי להא דכרים וכסתות הנ"ל, דס"ס גם בשורף שטר, ס"ס היתה פעולת ההיזק, אם לא בדבר שעיקרו ממון, אבל בכ"ז בדבר המביאו לממון, לא כן בכרים וכסתות, שגם בהם גופא, בהכרים וכסתות לא היתה פעולת ההיזק.
טובכן היוצא מדברינו, שאם פעולת ההיזק היתה בהאמצעי של הממון ולא בעצם הממון, הנה אם האמצעי כשהוא לעצמו עיקרו ממון, אז זה נכנס בכלל גורם לממון, ואם אין עיקרו ממון זהו נכנס בכלל גרמי, אבל אם בהאמצעי לא היתה פעולת היזק כלל, אלא איזו פעולה אחרת שעל ידה בא הפסד בממון אחר, זהו כבר נקרא גרמא.