מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 64
אועלינו להוסיף עוד בזה להשלמת הציור:
בא) דעת הרא"ש בהדקיה באנדרונא דדוקא הכניסו בחדר וסגר עליו הדלת חייב, אבל אם נכנס מאליו וסגר עליו הדלת פטור דאינו אלא גרמא, וכן הוא פסק ההלכה בש"ע ח"מ, וא"כ למה מתחייב כשנכנס הצבי מאליו והוא רק נעל את הדלת הא כתיב "לא תעשה כל מלאכה" ואין זה בכלל מלאכה? אלא כנ"ל דזהו בכלל "מלאכת מחשבת", שהמחשבה נותנה לזה שם מלאכה כמו שאמרינן בב"ק (ס' ע"א) לענין זורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת אע"פ שלענין נזקין הוא פטור מהטעם "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור".
גב) מדברי הרמב"ם מבואר, דנעילה לבד בלי ההכנסה בידים נחשבת לתולדה דצידה, ובשביל כך כתב דין נעילה אחרי שכתב תולדה לצד, וזה משמע גם מתחילת דבריו שכתב "הצד חיה ועוף - וכו' - כיצד? רדף אחר צבי עד שהכניסו לחדר ונעל בפניו, או שצד צפור למגדל ונעל בפניו חייב", ואם הנעילה לבדה היא אב מלאכה, א"כ הכניסה לא הועילה כלום, דהא כניסה בלי נעילה בודאי איננה צידה ואם יש נעילה כבר אין אנו צריכים לכניסה ולמה מדגיש הרמב"ם את הכניסה? אלא ש"מ דהאב מלאכה שבזה בא רק ע"י כניסה ונעילה ביחד כנ"ל, ונ"מ לענין קלב"מ, דאם יזיק בשעת הכניסה יהיה פטור כמו שאמרינן בכתובות (ל"א ע"א) בהזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור מפני שעקירה צורך הנחה היא.
דוראיתי לאחד מן האחרונים שמקשה, דא"כ אפילו כשעשה שני הדברים ביחד גם הכניסה וגם הנעילה נמי לא תחשב רק תולדה, מ"ש מהא דאמרינן בב"ק (כ"ו ע"ב) ב"זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שאפילו הוא בעצמו קדם וסלקו פטור, וכן בסנהדרין (ע"ז ב') כשזרק בו חץ וסמיו בידו ובא אחר ופזרן ואפילו קדם הוא עצמו ופזרן פטור דבעידנא דשדי ליה יכול להתרפאות הוא, והכ"ג נימא, דבשעת ההכנסה עדיין אין כאן צידה, דהא יכול לצאת והנעילה בעצמה אינה אלא תולדה?
האך ההבדל הוא ג"כ בזה, דגם לענין נזקין וגם לענין רציחה החיוב הוא מצד הפעולה שבדבר, ואם גם לענין רציחה בעינן כוונה, הנה הכוונה באה רק בתור מיעוט, דהפעולה מביאה לידי תוצאות רק כשהוא מתכוון אליה, ואנו צריכים לפעולה מסוימת ואחידה שהיא היא המביאה להריגת נפש ובכה"ג זה חסר, משא"כ בשבת שה"מלאכת מחשבת" הגדרתה היא שע"י המחשבה מתהוה המלאכה, וס"ס המחשבה מאחדת גם את הכניסה וגם את הנעילה ל"מלאכת מחשבת" אחת שהיא אב מלאכה.
וג) ברמב"ם פרק י"ד מהלכות שבת (הלכה כ"ב) "המשלח כלבים שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והוא היה רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הר"ז תולדת צד וחייב".
זוברמ"א בסי' שט"ז מהלכות שבת (סעי' א') כתב בסתם "המשסה כלב אחרי חיה בשבת הוי צידה", וכבר פי' דאין סתירה מהרמב"ם שמשמע דבעינן שגם האדם יעשה איזה מעשה, כי הרמב"ם מיירי באופן שאין ודאות שישיגנו הכלב, והרמ"א מיירי באופן שיש ודאות.
חאבל עכ"פ גם מזה אנו רואים את ההבדל שיש בין שבת ובין נזקים, ששם "שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מדיני אדם", משום דשם עיקר החיוב הוא על הפעולה, וכאן עיקר החיוב הוא מצד המלאכת מחשבת כנ"ל.
טתם ונשלם שבח לאל בורא עולם