מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 37
אובזה אפשר לישב קושית הרמב"ן בס' המצוות (שורש ב') שמקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' עדות (הלכה ד'), שכל השטרות בממון הוא רק מדברי סופרים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, כי מדאורייתא לא מועילה שנאמר מפיהם ולא מפי כתבם, ומקשה הרמב"ן על זה בגט מהא "שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה לבד והאשה מוציאה גט חתום מקיימין אותו בחתימתו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר?"
בועל ידי זה תתורץ גם קושיה זו, כי גם החסרון של מפיהם או מפי כתבם הוא חסרון בהגדה, שלא נקראת הגדה רק בע"פ ולא בכתב ולא חסרון בעצם העדות, והגדה כל עיקרה היא הגדה לבית דין, וממילא זה שייך רק כשתפקידה של העדות הוא ההגדה לב"ד ולא כן בגיטין וקידושין שלהעדים אין תפקיד של הגדה, אך בתור חלק מהמציאות כנ"ל.
גומכלל דברינו יוצא לנו גם ההבדל ההגיוני הזה במציאות ועדות: יש עדות שבאה בשביל הגדת המציאות, ויש עדות שזוהי חלק מהמציאות כנ"ל.