מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 40
אואולי לזה גופא מכוון הרשב"א בביאורו על הגמרא הנ"ל שאמר "וי"ל דגבי ממון דאין לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא, דלעולם לא מקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר וכדאתקפתא מלתא למר זוטרי ורב אחא בסמוך, אלא דאתי כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, הלכך עריות דכתוב ביה דבר, ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הקשו לא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימו להו מלתא אלא במקיימי דבר".
בולפי דרכנו נאמר בהסבר דבריו: כי בממון אנו רואים מהתורה גופא שיש בזה שני יסודות: א) "עפ"י שנים עדים יקום דבר". ב) "אשר יאמר כי הוא זה", שמזה אנו למדים שיש בדיני ממונות גם יסוד משפטי וגם יסוד מצותי.
גכי זה כלל גדול שהיסוד המשפטי דורש דוקא שני עדים, ובשביל כך כל דיני נפשות, עונשין וקנסות שיש בהם רק יסוד משפטי טהור באים רק ע"י שני עדים דוקא, וזהו "עפ"י שני עדים יקום דבר"; ולהיפך היסוד של מצוה או כפרה הוא דוקא הידיעה וההודאה של מי שמחוייב במצוה או כפרה. כי כמו שעל משפט רק "עפ"י שנים עדים יקום דבר" כך אמר בכלל על מצוות עברות וכפרות "או הודע אליו חטאתו" ועל יסוד זה אנו אומרים "אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי וכו' – והכמים פוטרים" וכמו דמפרשינן בכריתות (י"ב ע"א) "משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישים אותו ועדים אין מחייבן אותו קרבן אם מכחישן" ועיין בב"מ (ג' ע"ב) "מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ובתוס' שם כי בקרבן יש רק יסוד של מצוה וכפרה ולא יסוד משפטי כדאמרינן בב"ק (מ' ע"א) חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן".
דבקיצור, עדות למשפטים ופיו למצוות, עברות וכפרות, כי במשפטים הב"ד קובעים וזה בא רק על קיום דבר של העדים, ובמצוות וכו' כל אחד אחראי לעצמו והוא בעצמו הקובע. וכלשון התורה גופא במשפטים "יקום דבר" ובמצוות וכו' "או הודע אליו".
הומנין אנו יודעים שבדיני ממונות יש שני היסודות יחד גם יסוד משפטי וגם יסוד מצותי כנ"ל? מהתורה גופא שבזה נאמרו שני הדברים יחד גם "עפ"י שנים עדים יקום דבר" וגם "אשר יאמר כי הוא זה". כלומר, שבזה משמשים גם עדים וגם פיו, ולא רק מההודאה אנו למדים את זה אך גם מהכפירה, כי אם אנו מחייבים על כפירה שבועה זהו ג"כ סימן שמלבד המשפט יש ג"כ המצוה שבדבר, שזאת אומרת שאם הוא יודע בעצמו שגם חייב הוא באמת מחוייב אע"פ שאין שום עדים בדבר, ובשביל זה באה השבועה לבחון אותו אם באמת הוא יודע שאיננו חייב ועל כן אין שבועה רק בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות עונשין וקנסות, כי שם כאמור יש רק צד משפטי לחוד.
וובקדושין שבהתורה אנו מוצאים בזה רק את היסוד של "יקום דבר" ולא את היסוד "אשר יאמר" זהו גופא סימן, שבהתהוות הקדושין יש רק יסוד משפטי לחוד, אם כאמור, אחרי שכבר נתהוה, ואנו דנים על איסורי אשת איש הנה זהו איסור ככל איסורין שבתורה.
זוההבדל "התם לא חייבי לאחריני הכא חייבי לאחריני" הוא לנמק את הבדל התורה שבזה, כי עצם התהוות הקדושין לא נכנס לסוג מצוה, כי אין מצוה לחייב לאחריני אלא זהו סוג משפטי לחוד.