מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 47
אוהתירוץ "התם לא קא חב לאחריני הכא קא חב לאחריני" יובן ג"כ לפ"ז, דאמנם גם במשפטים לא תמיד אנו אומרים הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, למשל, בדיני נפשות ודיני קנסות, אע"פ שבודאי שייכים לחלק המשפטי והנידון נקרא בעל דין, בכ"ז לא נגיד בזה שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ורק עפ"י עדים המה מתחייבים ולא עפ"י הודאתם.
בועלינו לתת הגדרה בזה ולומר, שרק אז אנו אומרים הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, כשהוא בעל הדין בתור הנושא של הדין, ולא במקום שהוא רק הנושא של הדין או במילים אחרות: רק כשהואר בעל הדין במובן זה שהוא בעצמו הבעל של הדין, אבל לא במקום שהוא רק הבעל של המציאות והדין הנה רק דין התורה לחוד ואינו כרוך לגמרי בעצם המציאות גופא.
גלמשל, הודאה על קנינים שמכר את מה ששייך לו לאחר, או הודאה על הלואות, נזקין וכדומה, הנה בכל הדברים הללו הוא המודה אינו רק בעל המציאות, אלא גם בעל הדין, כי הוא בעצמו עושה גם את הדין ע"י מה שהקנה לו את הדבר, או ע"י מה שהחסיר לו ע"י ההלואה או ע"י ההיזק ודין התורה רק מאשרת את הגמירת דעת של המוכר – בקנינים – או את ההתחייבות שקבל על עצמו – בהלואות, וכדומה, או למלאות את חסרונו של השני מה שהוא בעצמו החסיר לו – בנזקים ובגניבות וכדומה, כשהדבר נוגע רק אל הקרן. לא כן בדיני נפשות, כשהרג את הנפש למשל, הנהו רק בעל המציאות, המציאות של הרציחה, אבל לא הוא בעל הדין – אלא הדיין הוא רק דין התורה, כי הוא לא קיבל על עצמו התחייבות למות ואין בזה כלל הציור של התחייבות, וגם לא שייך בזה חיוב למלאות את חסרונו של ההרוג, אלא זהו רק עונש התורה שמטילה עליו, וככה הוא הדבר גם בקנסות שהקנס הוא רק קנס התורה ולא שהוא הקניס את עצמו.
דוביתר בהירות - : הנה ידועה היא החקירה של האחרונים בהכלל של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אם זהו מטעם נאמנות, או מטעם התחייבות, אבל נראה באמת, שאף אם אנו מניחים שזהו מטעם נאמנות, אבל ס"ס ההתחייבות משמשת לזה בתור סבה, כלומר, שלכן אנו מאמינים אותו מפני שיכול ג"כ לחייב את עצמו בזה, ובשביל כך הוא נקרא באמת בעל דין, מפני שהדין לא קשור רק בהמציאות בלבד, כי יכול הוא לקבוע את הדין אף בלי המציאות שהוא מודה על זה אלא ע"י התחייבות של עכשיו לבד, לא כן בדיני נפשות ודיני קנסות שבלי המציאות לא יכול להביא את הדין בשום אופן, כי לא יכול לקבל על עצמו התחייבות של מיתה, ואף גם לא התחייבות של קנס, כי אין אדם קונס את עצמו, וכל המושג קנס הוא מה שאחרים קונסים אותו.
הוהנה אחרי שהנחנו, שמושג האישות בכלל הוא מושג משפטי, עדיין יש לנו להסתפק לאיזה מקצוע של משפטים עלינו להשוות את האישות, אם זהו מעין ממונות או מעין של נפשות וקנסות, כלומר, אם דין התורה בזה הוא רק אישור של ההסכם ההדדי שנעשה ביניהם, ויש בזה מעין ציור של קנין בממונות, שעצם הקנין בא ע"י הגמירת דעת, כלומר, ע"י ההסכם ההדדי שביניהם והתורה בדיניה רק מאשרת את ההסכם בזה ובאופן שכזה הבעל והאשה המה בבחינת בעלי דין ממש, בתור פועלי הדין ממש, או שהמה רק פועלי המציאות של מעשי הקדושין והדינים אלו המה רק דיני התורה, כמו הציור של דיני נפשות וקנסות, שמצד האדם נעשה רק המציאות לבד, אלא שהתורה מטילה דינים מיוחדים על מציאות שכזו, ובאופן שכזה המה רק בעלי המציאות אבל לא בעלי הדין כנ"ל.
ווע"ז סובבת השקלא וטריא הנ"ל, שהמקשן תפס שהמושג המשפטי שהאישות הוא כהצד הראשון, ובשביל כך מקשה שגם בזה נימא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ויוקבע מושג משפטי עפ"י זה כמו בממון, והתרצן סובר כהצד השני וממילא לא שייך כלל בזה המושג של הודאת בע"ד כנ"ל.