מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 58
אוזהו כנראה ההבדל בין זכיה לשליחות, שאע"פ שאנו אומרים זכיה מטעם שליחות, נראה שאין זה במציאות אלא רק בדינא, כלומר כי אמנם גם בזכיה יש מציאות זוהי הזכות לאדם ידוע שעליו אנו דנים, אל לא נגיד שמציאות הזכות נחשבת כמציאות המנוי ממש, וממילא הדין שליחות היוצא מזה איננו קובע מציאות של פעולה ממש לאדם הנ"ל, אלא אנו אומרים שע"י מציאות הזכות מתהוה דין לבעל הזכות, אעפ"י שאין אנו חושבים כאילו הוא עשה בעצמו את הפעולה הזו.
בובשביל כך אנו מוצאים לשיטת כמה ראשונים הגבלות ידועות בין זכיה לשליחות, למשל, דעת הרי"ף והרמב"ם ועוד שבאומר תן שטר שחרור זה לעבדי, אפילו אם נסבור שזכות הוא לעבד שיצא מתחת חרבו לחירות, מועילה הזכיה רק "שלא מצי למיהדר", אך כל כמה דלא מטיא גיטא לידיה לא הוה משוחרר – וע"כ שאין אנו חושבים בזה כאילו העבד בעצמו קיבל בידו ממש את השטר שחרור כמו תמיד בשליחות דא"כ הרי כבר מטי לידיה ממש, אלא רק שע"י מציאות הזכות מתהוה כאן דין ידוע להעבד, והדין הוא רק "דלא מצי למיהדר".
גכי זהו הכלל, שאת המציאות אי אפשר לפלג לאופנים ולאמר שכלפי אופן זה הוא נחשב למציאות וכלפי אופן אחר לא נחשב כלל למציאות, אבל את הדין כן אפשר לפלג.
דובשביל כך אם ב"אומר תן שטר שחרור זה לעבדי" היה נחשב כאילו במציאות ממש קיבל העבד את השטר, אי אפשר היה להגיד שהוא קיבל רק לענין זה דלא מצי האדון למיהדר, אך מכיון שזהו רק בדין הנה לכתחילה מתהוה הדין רק לאופן הזה הנ"ל.