מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 59
אומה"ט ג"כ דעת גדולי האחרונים שזכיה מועילה רק להכנסה ולא להוצאה, כלומר, רק לזכות באיזה דבר, אבל לא שיוצא הדבר מרשותו אפילו אם ההוצאה הזו זכות הוא לו, כמו למשל, להפריש חלה בלי רשות בעה"ב אעפ"י שיש בזה משום זכות אי אפשר (עיין בקצוה"ח ס' רמ"ג ס"ק א') ואם היה הדין של זכיה במציאות הפעולה ממש איזה הבדל יש לנו בין פעולה המביאה לידי הכנסה ובין פעולה המביאה לידי הוצאה? אלא ודאי כנ"ל.
בבאופן שיוצא לנו שזכיה הוא רק דין קניני, כלומר, שגם זכיה היא אחת מדרכי הקנינים, אבל לא דין מציאות- פעולית.
גומה"ט גם בהכנסה גופא אם אין בה משום חלות דינית אלא רק משום פעולה מציאותית גרידא לא שייכת בזה זכיה, וציור כזה יש לנו לפי שיטת רש"י בהא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שמחלק בזה בין זכיה לשליחות שרק זכיה לא מועילה בזה, אבל אם עשאו שליח לתפוס קנה, והתוס' מקשים גם שם, מכיון שזכיה הוא מטעם שליחות מהו ההבדל בין אם עשאו שליח או לא עשאו שליח? (עי' בגיטין י"א ע"ב ובב"מ י' ע"ב), אך זהו הדבר שאין בתפיסת בע"ח מושג של חלות קנינית אך תפיסה מציאותית בלבד, כי אין בתפיסת המלוה משום קנין, - כי אין קנין בלי רצון שניהם של המקנה והקונה – אלא רק הפעולה החיצונית לבד, פעולת התפיסה ובזה לא שייך המושג זכיה כנ"ל.
דובזה ישבתי בספרי ד"מ דהק"נ ש"ד (פ' ב') הרבה סתירות שמקשים על שיטת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל מכמה מקומות שמשע שגם בזכיה זוכה מי שזכות הוא לו הדבר תיכף? כי לפי"ז יוצא שהחידוש של הראשונים הנ"ל הוא דוקא בשטר שחרור, ששם לא מועיל קנין השטר אלא בעינן דוקא נתינה לידו ממש, כמו בגט אשה, כמו שמבואר בח' הרשב"א והר"ן בגיטין ע"ז ע"ב) דאין אשה מתגרשת בקנין אגב משום דבעינן ונתן לידה ממש, אבל בדברים שאין אנו צריכים לנתינה ליד ממש אלא רק למושג קניני לבד שם גם הראשונים הנ"ל מודים שהזכיה מועילה תיכף.