מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 64
אכיון שכאמור המושג של "כל העומד" נאמר רק בדין ולא במציאות על כן אי אפשר שהיה ציור שע"י "כל העומד – דוקא ישתנה הדין כלומר שיתהוה דין בנגוד להדין שהיה צריך להתהוות לו היה הדבר העומד מתגשם בפועל.
בובזה ישבתי בספרי ד"מ דהק"ד שמעתא י"א (פרק א') את הגמ' במנחות (י"א ע"ב) "הפריש ארבעה קמצים לשני בזיכים ואבדו שנים מהם; קודם סילוק בזיכין - לא הוקבעו, לאחר סילוק בזיכין - הוקבעו, הא תו למה לן היינו הך? מהו דתימא, כיון דבריר קומץ דידה כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריק דמי קא משמע לן". וקשה מלעיל (ח' ע"א) ששם אמרינן "משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין. אמר ר' אליעזר, לא פרקה ממש אלא כיון שהגיע הזמן לפרוק אעפ"י שלא פרקה נמי כפרקה דמיא" – ולכאורה מאי ההבדל בין שני הדברים הללו. ששם (בדף י"א ע"ב) הנ"ל אנו אומרים על זה בלשון "מהו דתימא", וכאן אנו תופסים את זה לפי האמת?
גאך לפ"ז מיושב, נתאר נא שיהיה ציור שכזה, שדוקא ע"י מה שנימא "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" לא יוכשר הקרבן אלא להפך יופסל, שלפ"ד הנ"ל בכה"ג אי אפשר להשתמש בהכלל של "כל העומד" הנ"ל, כי ע"י כך אנו סותרים את עצמנו, שהרי הזריקה מביאה דוקא להכשר ולא לפסול.
דוזהו ההבדל בין "משפרקה נפרס לחמה" דאנו כן משתמשים בהכלל של "כל העומד", מאחר שזה דוקא יביא את הדבר למטרתו, כי אם יפרוק זה יכשיר להקטרת הבזיכין אעפ"י שנפרס לחמה, וכשאנו אומרים "כיון שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דמי ומקטיר עליו את הבזיכין" הרי יש בזה משום המושג של "כל העומד" הרגיל, אבל אם נגיד "בהפריש ארבעה קמצים לשני בזיכים ואבדו שנים מהם קודם סילוק הבזיכין "כיון שהגיע זמן לפורקה כמאן דפרקה דמי" הרי "כל העומד" זה לא יביא להכשר אלא לפסול, כי בזה נסתור את עצמנו, כנ"ל, דכל מושג של "כל העומד", הוא בדין, וכאן דוקא זה יסתיר את הדין שעומד להתהוות, ובשביל זה אנו אומרים רק "מהו דתימא" והאמת אינו כך.