מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 66
אוהנה מקשים ג"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל, איך יש מ"ד שאיסור חל על איסור, הא תמיד עלינו להגיד שהאיסור המוקדם כבר מונע את האיסור המאוחר, דע"י האיסור המוקדם כבר אין על זה שם אכילה או שתיה וממילא לא יתחייב מצד האיסור השני?
באך באמת יש גם לדקדק על הרמב"ם הנ"ל גופא, מדוע לא נגיד להיפך, שכיון שיש על זה איסור תרומה ולא נחשבת שתייה מצד איסור זה, ממילא לא יהיה חייב משום נזירות?
גאך נראה דאיסור נזירות שאני, וכדי להסביר את הדבר עלינו להקדים כלל הגיוני במציאות ודין, דתמיד שם המציאות בא ביחד עם התהוותה של המציאות: ושם הדין בא ביחד עם פעולת הדין, וככל דין נאמר על איזו פעולה או מעשה, למשל, אם במציאות אין הדבר דבר מאכל, אז אין על זה שם מאכל תיכף מתחילת הויתו, אבל אם במציאות הדבר הוא דבר מאכל, אלא שמדין אסור לאכול, כלומר, שהדין נאמר לענין פעולת האכילה הנה כל זמן שאין הדבר בא לפעולת אכילה, עדיין יש על זה שם דבר מאכל, כי הדבר כשהוא לעצמו הוא כן דבר מאכל.
דובשביל כך אי אפשר להגיד, שמכיון שהיין נאסר מצד תרומה אין זה בכלל שתיה כלפי נזיר, כי האיסור תרומה בא רק על השתיה ובכן בעת ששתה עדיין שם שתיה על זה, אך איסור נזירות שאני שהוא לדברינו הנ"ל כן מונע את האיסור תרומה, מפני כי נזירות, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות, הוא תואר קדושה כאן שם האיסור מתהוה עוד לפני הפעולה, כי התואר קדושה התהוה עליו תיכף בעת קבלו את הנזירות ובעת קבלו את הנזירות הוצא היין אצלו מכלל שתיה, כי אין סבת האיסור בהיין אלא בהתואר קדושה שלו, וזה הוקבע כבר קודם וע"כ כבר אינו עובר מצד שתית תרומה.
הוממילא זה לא שייך כלל באיסור חל על איסור, כי אדרבא מי שסובר אחע"א הוא מאותו הטעם שאין אנו מביטים באיסורים על קדימה בזמן, כי האיסורים כאמור מתהוים רק בשעת הפעולה, פעולת האיסור, וזה באה לשני האיסורים ביחד, וממילא כשם שזה נקרא דרך אכילה להאיסור הראשון ככה זה נקרא דרך אכילה להאיסור השני.
ומה שאין כן לענין מבשל גיד הנשה ביו"ט ששם מדובר למאן דלא ס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, ששם אנו באים לא מצד איסור אכילה ביו"ט אלא מצד איסור בישול, הנה אע"פ כשאוכל לבסוף נקראת אכילה, אבל ס"ס בשעת הבישול הוא בכלל בשול שלא לצורך, כי בדרך כלל כל זמן שלא אכל אינו עומד הדבר לאכילה.
זומובן, שאין להביא ראיה מהא דאמרינן "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", או מהכלל של "כתותי מיכתת שערויה", כי שם אין אנו באים מצד הדין כשהוא לעצמו, אלא מצד המציאות העתידה אם כי מציאות זו היא פועל-יוצא מן הדין.