מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 67
אהרבה פעמים הדין מתרחב יותר מן המציאות, למשל, כל ספיקא דאורייתא לחומרא לאלה שסוברים שזהו מן התורה, ואעפ"י שהמציאות היא בספק.
באכן שם יש לחקור, אם הלחומרא הוא בגדר ודאי, או בגדר ספק, כלומר, להצד הראשון הנה כמו שאסרה לנו התורה ודאי חלב הכי נמי אסרה לנו גם ספק חלב, ובאופן שכזה נמצא שרק המציאות היא בספק, כי אפשר שאין זה רק שומן, אבל הדין הוא כבר בגדר ודאי, דהא על זה גופא הורתה לנו התורה איסור ודאי, אכן להצד השני אמנם התורה לא אמרה לנו לא איסור ולא היתר, ואם באמת שומן הוא אין בזה שום איסור, אך מצד חסרון ידיעה שלנו אנו מחמירים על עצמנו מספיקא.
גוכבר הבאתי בס' ד"מ דהק"ב שמעתתא ט' (בפ' י"ד ט"ו) שיש בזה מחלוקת הראשונים, למשל, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' מילה (הלכה ו') אם במילת אנדרוגינוס שחייב למול מספק אם צריך לברך ברכת המילה, או מחלוקת הר' יונה והרא"ש בחולין בפ' כסוי הדם, או בכוי שחייבין לכסות את הדם מספק אם מחוייבין לברך ברכת כסוי הדם, וקל להבין, שאלה שסוברים שחייבים לברך בכה"ג סוברים כהצד הראשון, ואלה החולקים על זה סוברים כהצד השני.
דאו מחלוקת המחבר והרמ"א ביו"ד ס' ק' (סעי' ד') במקום שיש שני ספיקות והספק הראשון הוא בגוף הדבר והספק השני הוא בתערובות, כגון במקום שט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע באיזו מהן לקח, שמן התורה אסורה מצד כל קבוע כמחצה על מחצה, ונתערבה אחרי כך חתיכה זו באחרת, שהמחבר פוסק, שמותרת מצד ספק ספיקא, והרמ"א אוסר בכה"ג משום ששני הספיקות לא באו בבת אחת, שמחלוקתם היא ג"כ על היסוד הנ"ל, כי אם הלחומרא הוא בגדר ודאי, הנה כבר הספק הראשון תיכף כשנעשה לכלל ספק הוא יוצא מגדר ספק ונעשה לודאי וכשמתהוה אחרי כך ספק אחר, כמו בכה"ג ע"י התערובות שוב יש בזה רק ספק אחד, כי הספק הראשון כבר חלף והלך לו, ואפילו אם יהיו מאה ספיקות, אך מכיון שהספיקות נתעוררו זה אחרי זה יהיה לעולם אסור, וכל הדין דס"ס מותר הוא מפני שבאופן שהספיקות באים בבת אחת אין בכלל הדין של ספיקא דמאורייתא לחומרא, משא"כ כשהספיקות באים זה אחרי זה, אכן אם הלחומרא הוא מצד ספק, ולעולם הספק נשאר ספק, אין לנו הבדל אם הספיקות הם בבבת אחת או בזה אחרי זה, ויוצא, שהמחבר סובר שהלחומרא הוא בגדר ספק והרמ"א סובר שהוא בגדר ודאי.
הוהארכתי שם בעוד דוגמאות, אכן הציור בולט כבר גם מהדוגמאות הנ"ל.
וומובן, שאין מכאן סתירה להכלל שהנחנו שאין דין בלי מציאות, כי בספיקא דאורייתא הנה זה גופא נחשב למציאות, לא מבעי אם נתפוס, שהלחומרא הוא בגדר ספק, אלא אפילו אם נתפוס שהלחומרא הוא בגדר ודאי הנה כן משמש לנו הספק גופא בתור מציאות. כלומר, שהתורה אוסרת לנו בודאי את מציאות של ספק חלב ספק שומן, למשל.