המידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 77

אועלינו להניח כלל הגיוני כדלקמן: שאין קביעת המציאות לשיעורים וכל מדה הקובעת את הדבר אם היא נתנה לשיעורים, כלומר רק לאופנים ידועים ובהגבלות ידועות ולא לכל האופנים, סימן הוא, שאיננה קובעת את עצם המציאות אלא רק את הדין של המציאות.

בלמשל, חזקות דמעיקרא מכיון שהקמת הדבר על פיהן הוא בהגבלות ובכל מקום שיש איזו הוכחה נגדם אפילו ההוכחה הכי קלה כמו למשל "רובא וחזקה רובא עדיף" סימן לדבר שהחזקה איננה קובעת את המציאות אלא רק את הדין, וכן רוב, שגם בזה אפשר להשתמש רק עד גבול ידוע, "ואין הולכין בממון אחרי הרוב" וכדומה ג"כ סימן כנ"ל. ואפשר ללכת הלאה ולומר שככה הוא הדבר ג"כ בהוכחת המיגו "שמיגו להוציא לא אמרינן" וכדומה, ג"כ בהוכחת השבועה שהיא הוכחה רק לפטור ולא ליטול, וככה הלאה, עד אחד, שג"כ אינו מועיל רק באיסורים, ובממון רק לחייב שבועה, ששמע מינה, שכל אלה קובעים רק את הדין ולא את המציאות, ואין מדה לקבוע את המציאות גופא רק הגדת שני עדים כשרים שעליהם נאמר "עפ"י שנים עדים יקום דבר" את "הדבר", כלומר, את המציאות ממש, והעדות קובעת בלי שום הגבלות ושיעורים, כי אפילו אם מאה ואלפים אומרים כנגדו ג"כ "תרי כמאה".

גוגם מבחינה אחרת, כי בכל הענינים האחרים, מלבד בהגדת עדים, אנו מוצאים שאנו יכולים לקבל תרתי דסתרי, כמו למשל בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור שהלכו בהם שני אנשים שבודאי אחד מהם טמא, ובכ"ז מוקמינן שניהם בחזקת טהרה ואין אנו מביטים על הסתירה שיש בזה, כמבואר בכתובות (כ"ז ע"א) וכן "מאן דמכשיר בה פוסל בבתה (שם י"ג ב') והטעם "בשלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות", או ברוב שאנו אומרים "כל דפריש מרובא פריש" שמוסכם אצל הפוסקים שאפילו בבע"ח אחד אפשר לחלק ולומר על מחצית כל דפריש מרובא פירש כנ"ל, ועל מחצית השניה, "כל קבוע כמחצה על מחצה", אע"פ שזה תרתי דסתרי מכיון שמכירים ששתי המחציות הללו בא מבע"ח אחד, וככה ג"כ בשבועה אנו מוצאים ב"חנוני על פנקסו שזה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל", אע"פ שיש בזה תרתי דסתרי וכל זה איך יצוייר? אם לאו כנ"ל, שכל המדות האלה אינן מדות לקבוע את המציאות, אלא אך ורק לקבוע את הדין, והן קובעות את הדין רק באותו השטח שהמדה מגעת שם, ועל כן אין סתירה אם אנו מכשירים בה ולא את בתה, למשל, כי ההכשר של האם בא רק לפי מדת החזקה וז אינה מגיעה להבת, וככה בכל הדוגמאות שהבאנו.