מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 76
אועלינו להוסיף עוד את ההבדל בין דין איסור מצד אחד ובין דין קודש ודין טומאה מצד השני, כי הנה במציאות ודין בודאי המציאות היא מציאות כשהיא לעצמה ואפילו אם לא יהיה אפילו אדם אחד בעולם ג"כ אין המציאות נעדרת ע"י כך, לא כן מושג הדין שכל דין הוא על האדם ובאין אדם אין דין.
באכן במה דברים אמורים בדין איסור, שאין מושג איסור בלי אדם שעליו בא האיסור, ואין הבדל בזה בין איסור חפצא ובין איסור גברא, שגם הראשון כולל רק את האדם, לא כן המושג קודש והמושג טומאה, שאע"פ שקודש כולל ג"כ איסור, אך מובן שלא הקודש בא מחמת האיסור אלא להיפך האיסור בא מחמת קודש, ועצם מושג דין הקדושה, הוא בזה מעין מציאות, שגם אם לא יהיה אדם בעולם קדושת הדבר כשהוא לעצמו לא נפקעה.
גוככה הוא הדבר במושג הטומאה, שאע"פ שגם הטומאה הוא דין וכל דבר טמא מטמא את האדם והכלים או את האוכלים והמשקים וכל הנ"מ מטומאות האלה או כלפי האדם, הנה רק הנ"מ תלוי בהאדם אבל עצם מושג הטומאה הוא מושג כשהוא לעצמו, ושרץ שהוא טמא ומטמא את האדם, למשל, אבל עכ"פ הוא מטמא בשביל שהוא טמא, וזהו סימן שהוא טמא מצד עצמו כי איננו טמא בשביל שהוא מטמא אלא להיפך הוא מטמא בשביל שהוא טמא.
דובזה מתורצים קושיות הש"ש על הרמב"ם הנ"ל בספיקא דאורייתא שמקשה עליו מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (ו' ע"ב) "הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, אילימא ספק בכורות יהיה קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש" ולהרמב"ם הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה כיון שמה"ת הוא מותר בגיזה ועבודה אין לקרוא את זה בכלל "שכבר קדוש"?
האכן זהו אשר אמרנו, דהלקולא של הרמב"ם אין זה בגדר ודאי אלא בגדר ספק ולעולם עצם המציאות וגם עצם הדין נשאר בספק, אלא שהאדם יכול לנטות בזה לקולא.
ואכן במה דברים אמורים אם הספק הוא בספק איסור, שכאמור כל מושג דין איסור הוא על האדם, אבל אם הספק הוא בדין קודש לא שייך כלל בזה ההגדרה של ספק לקולא, וטעות היא להגיד, שהקדושה בבכור למשל בא מצד האיסור של גיזה ועבודה, אלא להיפך האיסור של גיזה ועבודה בא מצד הקדושה שבדבר, ועצם הקדושה הוא מושג כשהוא לעצמו ובספק בדבר נשאר תמיד הספק ש"יהיה קדוש שכבר קדוש" אע"פ שבגיזה ועבודה הוא מותר מטעם ספיקא לקולא.
זובזה מיושבת גם הקושיא המקשה הנ"ל לשיטת הרמב"ם למה לן הלכה מיוחדת לספק טומאה ברה"ר טהור, מאחרי שבכ"מ ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא? כי גם שם ישמש תירוצנו הנ"ל שטומאה שאני, ששם אין הספק בנוגע להאדם אלא בנוגע להטומאה שזהו מובן כשהוא לעצמו, כמו כל מציאות, וע"ז לא שייך להגיד "לקולא" שזהו נאמר רק על הנטיה של האדם בזה כנ"ל. ואנו צריכים בזה להלכה מיוחדת שספק טומאה ברה"ר טהור.
חואמנם גם הלשון מוכיח על זה, בספיקא דאורייתא אנו אומרים הלשון "מן התורה לקולא" ובספק טומאה ברה"ר הלשון "טהור", כי לא שייך בזה הלשון לקולא כנ"ל.