מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 75
אועכ"פ איזה הסבר שנתפוס בדברי התוס', אין מזה הכרח לענין חזקת איסור בספיקא דרבנן שלא תועיל.
באך שיטת הרמב"ם שלא מועילה חזקת איסור באיסור דרבנן יש לנמק גם בלאו הכי, כי מכיון שלשיטתו שבכל איסור דרבנן יש איסור דאורייתא של "לא תסור" עלינו להגיד שהתנו בתחילה שהאיסור הוא רק על הודאי ולא על הספק, וכיון שגם בכל מקום שיש חזקה ג"כ עצם המציאות נשאר בספק, אז ממילא גם במקום שיש חזקה הוא בכלל תנאי ההיתר שלכתחילה הותנה בהאיסור שאינו חל על הספק.
גאך עכ"פ יש הכרח מדברי התוס' לשיטת הרמב"ם הנ"ל שגם בהדברים שגם הוא מודה שספיקא דאורייתא לחומרא אין זה בבחינת ודאי אלא בבחינת ספק, דאל"כ איך אנו משתמשים תמיד בחזקת היתר במקום שיש ספיקא דאורייתא הלא החזקה לא תוכל לשנות את הודאות, ושם כבר אי אפשר להשתמש בהסברא האחרונה שזהו העדר דין ולא דין כמובן.
דאכן לההסבר השני אין מכאן ראיה, אך עכ"פ יש ראיה אם נתפוס את ההסבר הראשון.
הובזה שחדשנו דגם להראשונים שסוברים שספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אין זה האיסור של המציאות אלא שזהו איסור חדש, איסור מיוחד על הספק שבא בכל האופנים בין אם יש בזה מציאות של איסור או לא, ע"י זה נבין את דברי הרשב"א המובא להלכה בשו"ע יו"ד (ס' ק"ב ס"ב) בספק ביצת טריפה שנתערבה דלא נחשב לדבר שיש לו מתירים משום ד"אין המתיר עתיד לבוא בודאי", שלכאורה בלתי מובן לגמרי מאי שייך בזה לבוא מטעם יש לו מתירים, הא ממ"נ אם אין זו ביצת טריפה אין אנו צריכים בזה בכלל לביטול ואם היא באמת ביצת טריפה הלא אין לה מתירים? איך לפי דברינו הנ"ל מובן, שהרשב"א בא בזה לא מצד האיסור של מציאות הטריפה, שזה בודאי לא נכנס בסוג של יש לו מתירים, כנ"ל, אלא מצד האיסור המיוחד של ספק טריפה, שהספק גופא זהו שם האיסור, ולזה הרי כן יש מתירים, ובשביל כך הוא מוכרח לבוא מהטעם ד"אין המתיר עתיד לבוא בודאי" כנ"ל.