מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 74
אואולי התוס' סוברים, שהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא במציאות כלומר שבאה הודאות על המציאות ממש מה שאין כן בחזקה.
בוטעם יש בדבר, כי מקור הדין של ספק טומאה ברה"י טמא, הוא מסוטה שיש הבדל שם בין רה"י ובין רה"ר, ומקור ההבדל מפני כשקינא לה ונסתרה ברה"י יש רגלים לדבר שנטמאה, שכ"ז מעיד על המציאות ממש ואם אנו למדים מזה לכל ספק טומאה ברה"י אעפ"י ששם לא שייך הנמוק של רגלים לדבר, כמובן, בע"כ שזהו גופא חדוש התורה, שגם בכל ספק טומאה אנו תופסים את המציאות של טומאה כמו בסוטה, ולא כן גבי חזקה שגם כל המקורות של חזקה המובאים בס' חולין (י' ע"ב) אינן מצד רגלים לדבר בהמציאות, אלא רק מצד שככה אנו קובעים בספיקות, ומובן שלפ"ז הסבר התוס' הנ"ל עוד יותר קל ומרווח.
גואם נתפוס כהסבר השני הנ"ל, אז מובן שאין הכרח במה שהנחנו מקודם, שלהרמב"ם שסובר דספיקא דרבנן לקולא הוא בבחינת ודאי לא שייכת בזה חזקת איסור עפ"י יסוד דברי הנ"ל, דלפ"ז אין ראיה מהתוס', כי בודאי בהא דספיקא דרבנן לקולא, אפילו אם זהו בבחינת ודאי, אין הודאי בא על המציאות אלא רק על הדין לבד.
דומלבד זה הלא אנו מוצאים ג"כ בספק ממזר, שלפי שהנחנו שם כו"ע מודים, שההיתר הוא בבחינת ודאי ובכ"ז כשיש חזקת איסור אסור ואיך יכולה החזקה לשנות את הודאות?
הוכאמור שלפי ההסבר השני ניחא, כי כמובן גם שם הודאות באה על הדין ולא על המציאות, וגם לההסבר הראשון נצטרך להבדיל עפ"י מדת "שלילה והעדר", כי זהו ההבדל בין איסור וטומאה מצד אחד ובין היתר וטהרה מצד השני, הראשונים זהו מהדין והאחרונים זהו העדר דין, כי כשאין דין לאיסור ולטומאה ממילא זהו היתר וטהור, וע"כ רק בטומאה שייך להגיד שכיון שכבר הוקבע הדין של טומאה בספק טומאה ברה"י כבר אין מקום להחזקה, ולא כן לענין ההיתר בספק ממזר, ששם יכולה שפיר החזקה של חזקת איסור לאסור, ולא שייך להגיד שכבר הועמד בודאי דין של היתר, כי כאמור אין זה דין אלא העדר דין.