מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 73
אוהנה דברי התוס' בריש נדה הנ"ל שכדאי להביאם בלשונם "וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה, אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית", דברי התוס' הנ"ל בנויים באמת על יסוד של הנחות אחדות.
בא) נחוץ להניח, שחזקה איננה קובעת את המציאות אלא רק את הדין. דאם היא קובעת את המציאות והמציאות נפקעה לגמרי מכלל ספק, א"כ תירוצם אינו מספיק כלל, דנהי שבטומאה עשה הכתוב את הספק לודאי, אבל הלא רק "את הספק" וכאן כשיש חזקת טהרה שוב הרי אין כלל ספק בזה, אלא ודאי שהמציאות עדיין נשארה בספק, וממילא שוב הדין של ספק טמא ברה"י ודאי טמא, וכאמור, שאת הודאי לא תוכל החזקה לשנות.
גב) שלפני קביעת החזקה צריך שיהיה לנו ספק בדין הדבר. כלומר, כשאנו מסתפקים, למשל, אם אשה פלונית נעשית אשת איש או לא ואנו מעמידים אותה בחזקת פנויה, אין הכוונה, שכל ספק במציאות קדושין קובע מראש את הדין של פנויה, ובדין לא היה הדבר ספק מעולם, אלא שאנו צריכים מקודם להניח בעיון שע"י הספק אם היתה מציאות של קדושין שג"כ ספק אם יש לה דין של אשת איש, או דין של פנויה, ובדין הרי יש לה חזקת פנויה על כן היא נשארה בחזקתה זו.
דאמרנו "שאנו צריכים מקודם להניח בעיון" כי ה"מקודם" אין הכוונה לקדימה בזמן, שיהיה איזה זמן שהדבר הוא בספק-דין ואח"כ החזקה קובעת את הדין, דבודאי הדין של החזקה בא בבת אחת עם הספק, אלא מכיון שיסוד החזקה הוא הספק בדין ע"כ שאנו צריכים להקדים בעיון הספק בדין לפני החזקה.
הוהנחה זו באה בתור תולדה מהנחה הראשונה כמובן. והנחה זו ג"כ מונחת ביסוד דברי התוס' הנ"ל, דאם נניח כמו שהוכחנו מקודם, דגם הודאי טומאה בספק טומאה ברשות היחיד הוא רק ודאי בדין ולא במציאות, והמציאות כשהיא לעצמה עדיין נשארה בספק, א"כ שוב מדוע לא תועיל חזקה להכריע לכה"פ בדין את הספק במציאות הזה, אלא ש"מ כנ"ל שרק אז מועילה החזקה כשמספק המציאות התהוה ספק בדין, משא"כ בנ"ד שמכיון שס"ס ספק טומאה ברה"י ודאי טמא בדין ממילא לא שייך בזה גדר חזקה.
וג) שחזקה רק מכריעה את הספק בעוד שהודאי טומאה בספק טומאה ברה"י הוא ודאי ממש, וההבדל בין המושג הכרעה ובין המושג ודאי מובן מאליו, וגם זה מוכרח מיסוד דברי התוס' הנ"ל, דאל"כ הרי יש לנו לומר גם להיפך, הלא רק ספק טומאה ברה"י טמא, ומכיון שיש חזקת טהרה אין כלל ספק בזה, מה תאמר דהחזקה לא בררה את המציאות, הלא כאמור, גם הודאי טומאה ברה"י איננו ודאי במציאות, אלא ש"מ כנ"ל, דבספק טומאה עכ"פ נעשה מהספק ודאי ממש לכה"פ במה שנוגע לדין ובחזקה רק בא הספק לידי הכרעה אבל לודאות לא בא.
זוביותר יש להסביר את זה עפ"י הנחתנו ושכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, דיסוד החזקה הוא שבספק בשני דברים המתנגדים זה לזה אנו תופסים את הצד של העדר הסבה, כלומר, שאין אנו תופסים אף אחד משני הצדדים הנ"ל ונשאר ממילא העדר הסבה שלפ"ז ברור שהספק נשאר לעולם ספק אלא שעל יסוד של "שווי המשקל" בין שני חלקי הספיקות באה ההכרעה להתוצאות של צד אחד הבא מהעדר הסבה.