מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 87
אאפילו לאלה הסוברים דבביטול ברוב האיסור נהפך להיות היתר וההיתר הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק, אבל בזה כו"ע מודים, שהודאי הזה בא מחמת הספק. ובזה יש לבטול דמיון לחזקה דמעיקרא, שגם שם, כאמור לעיל, היסוד שבה הוא הספק, כלומר, שגם הם מודים שבהתחלת יסוד הביטול זהו מחמת כשנתערבה חתיכה אחת בשתי חתיכות, הנה על כל חתיכה יש ספק דלמא היתר היא, ומתוך כך דין התורה הוא שגם הספק איסור נהפך להיות היתר בודאי בדין.
בואפשר לנמק גם את ההנחה הזו, כי מאחר שהיסוד של ביטול אנו למדים מדיינים, וגם שם הלא ביסוד הבטול מונח הספק, שמקודם הלא יש לנו ספק בחלוקי דעות של הדיינים למי מהם הצדק ומתהוה הספק בדין ומתוך ספק זה אנו הולכין אחרי הרוב.
גבאופן שיש לנו שתי הנחות בביטול ברוב, א) שכל היסוד הוא בדין ולא במציאות, ב) כי הדין הודאי בזה שהאיסור נהפך להיות היתר בא מכח הספק בדין כנ"ל.
דוע"י זה יובן לנו מה שלענין טומאת משא לא שייך הכלל של ביטול ברוב וכשהוא נושא את כל התערובות הוא טמא בודאי כמבואר בבכורות (כ"ג ע"א).
הולכאורה, בשלמא לאלה הסוברים, שכל הבטול הוא מצד הדין של כל דפריש מרובא פריש, הנה כמובן שזה לא שייך במשא כשנושא את כל התערובות, אבל לאלה הסוברים, שכל האיסור נהפך להיות היתר, נימא ג"כ שכל הטומאה נהפכה להיות טהורה, וממילא אין כאן משא של טומאה כלל? אך, כאמור, שביסוד הדבר שהאיסור נהפך להיות היתר הוא הספק בדין, ובכן לא נוכל לבוא להמסקנא שהאיסור נהפך להיות היתר רק אחרי שאנו מניחים מקודם את הספק בדין, וכאן לענין טומאת משא לא שייך זה, כי בלי המסקנא הנ"ל, אין כלל ספק טומאה אלא ודאי טומאה.