מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 92
אועי' בירושלמי תרומות פ"ה (ה"ב) "חד בר נש אפיל שעורין גו חטין אתי עובדא קמי ר' יהודה בר שילם ואמר, יתן לו דמי שעורין", ומשמש ג"כ דמתהוה עליו רק חיוב דמים, ואמנם שם בכלל לא שייך ביטול, כי בשעורין בחטין הרי אפשר לברור את המיעוט מן הרוב, אלא שקשה הדבר.
באולם אנו מוצאים עוד שם בירושלמי "תני, סאה תרומה – טמאה – שנפלה למאה, אומר לכהן, ולא דמי עצים אנו חייב לך טול לך דמי עצים, והוא אומר לו, וכו' מאי כדין, נותן לו דמי עצים והשאר יחלקו", ונראה שבזה גופא מספקא ליה להירושלמי, אם הא דממונא לא בטיל, אם זהו מצד הממון של הדבר, או שזהו מצד עצם הדבר, שבכלל אין המושג ביטול בעניני בעלות.
גוהמבין יבין, דבאמת זה תלוי בשני ההסברים שהסברנו בהא דממונא לא בטיל, אם כהסבר קמא הנ"ל שזהו מפאת שהמושג בעלות הוא מושג מציאות והמציאות לא בטלה ובכן גוף הדבר לא נתבטל, או כההסבר האחרון הנ"ל, שזהו מצד הממון שבדבר, ובכן עצם הדבר כן מתבטל ויש עליו רק חיוב דמים.
דוהנפ"מ הוא בזה כשהסאה תרומה של הכהן היתה תרומה טמאה שהשווי שלהם הוא רק שווי קטן שנתערבה במאה סאה של ישראל, שאמנם הדיון הוא בזה מצד שני דברים, מצד האיסור שבהסאה, שהיא תרומה טמאה, ומצד הממוני שבה, שהיא ממון של כהן בעוד שהמאה סאה שבהן נתערבה זהו ממונם של ישראל, והלכה היא שצד האיסורי מתבטל והצד הממוני לא מתבטל, בזה ממילא נופל הספק הנ"ל, אם אי הביטול של הצד הממוני הוא רק בהשווי הממוני שבזה, או גם בהבעלות של עצם הדבר. וממילא כיון שעל ידי התערובות יש גם כן ריווח ממוני לבעל התרומה, הטמאה, שמקודם היה לזה רק שווי של דמי עצים ועכשיו יש לזה שווי של פירות, למי שייך הריווח הזה שכמובן שאם בעל הסאה תרומה טמאה נשאר גם אחרי התערובות בעלים של עצם הפירות הרי הריוח הוא שלו, אבל אם עצם הדבר כן התבטל אלא שהשווי הממוני לא נתבטל, הרי אין לו רק השווי שלפני התערובות.
הומחמת הספק הזה אומר הירושלמי שיחלקו, ואעפ"י שאין הלכה כסומכים שממון המוטל בספק חולקין, אפשר שמיירי שאין אחד מהם מוחזק ומצד חזקת מרא קמא אי אפשר לבוא בזה דהא בזה גופא הוא הספק אם בעל המאה סאה הוא המרא קמא, או בעל הסאה, דאם נימא דעצם הבעלות לא נתבטל ולא רק השווי הממוני שבזה כנ"ל, עדיין הוא בעל הסאה הטמאה מרא קמא בזה כמובן.
וואולם מעצם הגמרא בבבלי של הסוגיא דממונא לא בטיל משמע שרק שיוו הממון לא בטיל, כי הלא המסקנא שם בביצה (ל"ח ע"ב) הנ"ל, "מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל", כלומר, שהוא מחזק שוב את הקושיא על המשנה שנאמר בה "וכן האשה ששאלה לחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן". שהקושיא עדיין במקומה עומדת "וליבטל מים ומלח לגבי עיסה?"
זואע"פ שממונא לא בטיל, אבל כיון שמדברים לענין עירובי תחומין שהדבר נוגע לענין איסור יש בזה שפיר דין ביטול ואמנם, כמובן, שכאן האיסור ס"ס מסתעף מהממון, דזהו כלל בעירובי תחומין "שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים" וכשאנו דנים בזה שיתבטל מים ומלח לגבי עיסה, הנה בודאי שהדין הוא רק בדיני ממונות, אם נחשבת בעלת העיסה לבעלת כל הדבר אף של התבלין, מים ומלח. ובפרט שהדבר נוגע כאן לענין קולא באיסורי שע"י הביטול אפשר יהיה ללכת את כל אלפיים אמה של בעלת העיסה, וקשה דקארי לה מאי קארי לה, הלא תמיד אנו מביטים על עיקר הספק ולא על המסתעף? אלא שזהוא גופא החידוש למה שנאמר "ממונא לא בטיל" הכוונה רק על השיוי הממוני, אבל עצם הדבר שפיר מתבטל, וכאן לענין הדין בתחומים ש"הבהמה והכלים הרי הם כרגלי הבעלים" בודאי שאין אנו מביטים בזה על השיוו הממוני אלא על עצם הדבר, בזה שייך שפיר ביטול.
חוהמכוון "מי קא מדמית איסורא לממונא" הוא שכיוון שהדבר נוגע לענין איסור אין לנו נפ"מ כלל בהשיוו הממוני אלא בעצם הדבר.
טועי' שם בתוס' ד"ה הרי שנתערב לו שכתבו "וא"ת, האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן, דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למיפרך הכי? וי"ל, דלא מצי למיפרך בעלמא הכי, דאין לדמות איסור לממונא, אבל הכא במתניתן ממונא, אע"ג דאיכא איסור תחומים, מ"מ איסור תחומים, אינו בא אלא משום דעת הבעלים וכו', משום בטול לא פקע שם הבעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטל" והוא כדברינו, דהקושיה היא מפני שגם האיסור אינו אלא מסתעף מהמממון וע"כ שהתירוץ הוא כנ"ל "איסור בטל ממונא לא בטיל", שרק הדין הממוני, כלומר, השיוו הממוני לא בטיל, אבל עצם הבעלות מהדבר כן בטיל, וממילא האיסור הבא מהבעלות בטיל שפיר.