מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 95
אוכשאמר אביי אחר כך "מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטיל" אין בזה חזרה מדבריו הקודמים, אלא פירושי קא מפרש שאין הכוונה בהבדל בין ממון שיש לו תובעים לממון שאין לו תובעים לתובעים ממש ולאין תובעים ממש אלא הכוונה להבדיל בין אם אנו דנים על עצם הבעלות שהדיון הזה שייך כמובן גם אם אין לזה תובעים, ובין אם אנו דנים רק על הפסד ממונו שיש בזה, שזה שייך רק כשיש לו תובעים.
בוע"כ נבלה בטלה בשחוטה, אע"פ שיש בעל נבלה לחוד ובעל השחוטה לחוד, ואע"פ שבעל הנבלה יתבע מבעל השחוטה את הנבלה שלו, מכיוון שלענין ביטול האיסור אין לנו נ"מ בהשווי הממוני שבזה, אלא אם רק נתבטל עצם הדבר הוא מותר, וככה גם כן לענין מידודי תחומין, שאפילו אם המים והמלח יהא שייכים לאחר ויהא על זה תובעים ג"כ כרגלי בעל העיסה ולא כרגלי שניהם. ויש בזה עוד יותר חידוש מנבלה ושחוטה, כי שם אין לנו נ"מ בהבעלות של הדבר, כי גם האיסור וגם ההיתר אינו מיוסד כלל על יסוד של הבעלות, אבל במידוד תחומין, הלא ס"ס כל הדיון בא בזה מצד הבעלות, אך שוב מכיון שאין לנו כאן נפ"מ מהשיווי ומההפסד הממוני אך כל הנ"מ הוא מעצם הבעלות, ועצם הבעלות שפיר נתבטל כנ"ל, מכיון שאין לנו ראיה על עצם הדין שממונא לא בטיל, רק מצד זה שבממון אנו מביטים על השווי וההפסד הממוני שזה אנו למדים מ"הבורר צרורות מגרנו של חברו", ומשם אין לנו ראיה רק על זה שהשווי הממוני לא בטיל כנ"ל.
גויהיה נ"מ מזה ג"כ להלכה בנבלה שנתערבה בשחוטה, ויש שני בעלים על זה, בעל הנבלה והשחוטה, שהאחרון יצטרך לשלם להראשון רק דמי נבלה ולא דמי שחוטה. כי עצם הדבר כבר נתבטל, אלא שהוא מחוייב לשלם לו מצד ההפסד הממוני שבזה וההפסד היה רק דמי נבלה.
דויוצא לנו מזה שבהחקירה שחקרנו בטעמא דממונא לא בטיל, אם אנו תופסים את הטעם הראשון את את הטעם השני, חולקים בזה ר' אבא ור' אושעיה, שר' אבא תפס את הטעם הראשון, ור' אושעיה וכל אלה שאחיכו עליה תוספים את הטעם השני כנ"ל.