מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 96
אגם ההלכה ש"רובו ככולו" נאמר רק בדין ולא במציאות", כלומר, רק במקום שכל המציאות הדרושה ישנה, אלא שרק הרוב התקיים עפ"י הדין הדרוש והמעוט לא התקיים עפ"י דין, רק אז אפשר לנו להשתמש בהכלל הנ"ל של "רובו ככולו", אבל אם המעוט לא התקיים אפילו במציאות שם אין הכלל הנ"ל.
בודבר זה כבר השמיע לנו החת"ס בחו"מ (ס' ק"מ), שמקשה על השקלא וטריא בש"ס, בהפסוק הנאמר לשיעורים, שא"כ, למה לן הלל"מ בשיעורים, ומהי הקושיה, נימא, שאי לאו הלל"מ היינו אומרים בשיעורים רובו ככולו, ולאו דוקא שיש חיוב מלקות על כזית שלמה אלא ג"כ על רוב כזית, או למשל שיוצא ידי חובת מצה גם ברוב כזית, או שאם יטבול במקוה שיש בה רוב מ' סאין ג"כ תעלה לו טבילה, ובאה הלל"מ להגיד שבעינן דוקא שיעורים שלמים?
גותירוצו הוא עפ"י היסוד הנ"ל, שההגדרה של רובו ככולו היא דוקא בדין ולא במציאות וע"כ, למשל, ו' או ז' אנשים לא נחשבים "למנין" של עשרה, מפני שס"ס אין מציאות מדה, שזהו דוקא עשרה, אלא רק אם רוב המנין עדין לא התפלל אע"פ שהמעוט כבר התפלל אז אמרינן רובו ככולו, מפני שבאופן שכזה המציאות יש, מציאות של עשרה, וכל החסרון הוא בדין, שאלה שכבר התפללו עפ"י דין לא מצטרפים.
דוככה ג"כ במקוה, שאם באמת הרוב הוא ממים כשרים והמעוט הוא מים שאובים, אז ג"כ אמרינן רובו ככולו, מפני שבאופן שכזה ג"כ החסרון הוא רק בדין, אבל אם במציאות אין רק ל"ט סאין, למשל, אז לא נוכל השתמש בהגדרה של רובו ככולו. כי מאין אנו יודעים את כל הכלל שרובו ככולו זהו מסנהדרין, וגם שם אם יש רק שני דיינים לא נקראים בית דין, או בדיני נפשות אם יהיו רק רוב של כ"ג לא יכולים לדון דיני נפשות, ורק אם הרוב אומר חייב והמעוט אומר זכאי אז הולכין אחרי הרוב, באופן שגם בדיינים גופא אנו רואים את ההבדל בין מציאות, שאם יש רק רוב במציאות, שאין אנו אומרים רובו ככולו, ובין דין, שאם במציאות היו הכל אבל לא כולם הסכימו להדין שאז אנו אומרים רובו ככולו.
הוהיסוד הזה הוא ג"כ מסתבר, דאם נימא שרובו ככולו הוא במציאות ובהרוב גופא יש כבר מציאות של הכלל, א"כ שוב נימא על הרוב של הרוב ג"כ רובו ככולו עד שנבוא להשיעור של משהו ? אלא ודאי שאני מביטים תמיד על הרוב מתוך אמת – המדה של הכולו, שאנו קובעים מקודם את ה"כולו" של המציאות ומתוך כך די גם הרוב בדין.
ואכן, להגדרה זו יוקשה, הא דבשחיטת סימנים כן אמרינן רובו ככולו, ואם שחט רוב אחד בעוף או שנים בבהמה שחיטתו כשרה, אע"פ ששם יש חסרון במציאות? אכן לפ"מ שיתבאר ב"המדות" הבאות, שיש סברא שההבדל בין שחוטה ונבילה איננו הבדל מציאותי, כי המציאות אחת היא, מציאות המיתה, אלא שדין השחיטה הוא המתיר, כי כך גזרה התורה, שאם מתה ע"י השחיטה כדין היא מותרת, וממילא מובן, שלפ"ז הכלל שגם בשחיטה אמרינן רובו ככולו אינו סותר לההגדרה הנ"ל, שכל המושג רובו ככולו הוא בדין ולא במציאות.