מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 97
אאכן מקשים ג"כ על ההגדרה של החת"ס הנ"ל שא"כ גם ס"ת תפילין ומזוזות שנכתבו רובם ע"י גדול ומיעוטם ע"י קטן, או כזית מצה שרובה היתה משתמרת ומיעוטה אינה משתמרת, או בחוטי ציצית שרובם טווים לשמם ומיעוטם שלא לשמם, שגם בכל אלו נימא ג"כ רובם ככולם?
בועלינו לקבוע בזה עוד שתי הגדרות נוספות: א) בכל רובו ככולו, במקום שהמיעוט איננו כדין הנה הרוב לא מסלק את מציאות החסרון של המיעוט, כלומר הפרט המציאותי שהיה בהמיעוט שע"י זה נחשב שנעשה שלא כדין, אלא שאעפ"כ מועיל בדין מצד זה שהרוב נעשה כדין.
גוהראיה לזה, מדיינים גופא בדיני נפשות, דאם הרוב אומר חייב, מחייבים את הנדון מיתה, אע"פ שהמעוט אומר זכאי, שמזה כל הלמוד של "רובו ככולו", ואי ההגדרה שם, מפני שזה הוי כאילו כל הדיינים אמרו במציאות ממש שהוא חייב, דא"כ הרי להיפך "כולו חייב זכאי"? וע"כ שההגדרה היא שאמנם את המציאות, אין אנו מכחישים שיש מיעוט שאומר זכאי, אלא שאעפ"כ המיעוט לא משנה את הדין והדין נשאר כמו שמחליט הרוב.
דב) שהמושג "רובו ככולו" שייך רק במקום שהדין הוא פועל-יוצא מהמציאות, אבל לא במקום שהדין הוא בתוך המציאות גופא, וזהו אפילו מה שחלקנו כבר במדה זו למנין "אי עביד לא מהני", שגם זה מיוסד על מדת מציאות ודין, כלומר, שאע"פ שמציאות הפעולה אי אפשר להכחיש, בכ"ז אין מזה הפועל-יוצא של הדין, וע"כ אמרנו שזה לא שייך רק במקום שהדין הוא בבחינת פועל-יוצא מהמציאות, אבל לא במקום שהדין הוא בתוך המציאות גופא, כמו, למשל, בצורם אוזן בכור, וה"נ, כיון שהמקור של רובו ככולו הוא מדיינים ושם הפסק למעשה הוא פועל-יוצא מתוך חוות דעת של הדיינים כי, כמובן, לא שייך להגיד שהדין בא מתוך מציאות הדיינים כשהם לעצמם, הנה כמו כל חדוש אין לנו בו אלא חדושו, שרק באופן שכזה אפשר לנו להבדיל בין המציאות ובין הדין, אבל לא באופן השני כשהדין הוא בתוך המציאות גופא.
הועל כן במקוה שיש בה כ"א סאה מים חיים ומעוט של מים שאובים שייך שפיר לומר "רובו ככולו", מפני ששם המים הם רק מכשיר להטהרה של האדם, כלומר, שהטהרה באה בתור פועל-יוצא מהטבילה במקוה כשירה, כי ס"ס המים לחוד והטהרה של האדם לחוד, וההגדרה שמה שמציאות אחת, הטבילה במקוה, מביאה למציאות דינית שניה, לטהרתו של האדם, פירושה ג"כ שהפועל-יוצא בא גם מתוך הרוב של המציאות ולא דוקא מתוך כל המציאות.
ווכן לענין שחיטה, גם שם יש מציאות ופועל-יוצא של המציאות, המציאות היא החתיכה של שני הסימנים והפועל-יוצא הוא מה "שנפקא חיותה" של כל הבהמה שזהו ג"כ מציאות אחת, החתיכה, מביאה למציאות דינית שניה, מציאות של שחיטה המתרת, וג"כ אנו אומרים שמציאות הדינית השניה באה מתוך הרוב של המציאות הראשונה. וכן לענין "מנין" של מתפללים, שמובן, שהתפילה הראשונה לחוד והתפילה השניה לחוד, אלא שכיון שכבר התפללו פעם אחת זה מביא לפועל-יוצא שלא יצטרפו עוד למנין, שע"י אי התפילה בא הפועל-יוצא של הצטרפות מנין לתפילה ושוב שייך ע"כ להגיד רובו ככולו, וכן לענין רוב הצבור טמאים שכולם וגם המיעוט בכלל עושים את הפסח בטומאה, שגם שם מציאות אחת של הטומאה מביאה בתור פועל-יוצא מציאות דינית חדשה, לעשות את הפסח בטומאה, וג"כ אנו אומרים בזה רובו ככולו.
זמה שאין כן לענין כל הציורים הנ"ל, לענין ס"ת שרק הרוב כתב גדול ואת המיעוט קטן, או כזית מצה שרק רובה היתה משתמרת והמעוט לא משתמר, או חוטי ציצית שרק רוב החוטין טוויים לשמם והמיעוט לא טוויים, בכל הציורים האלה אין הדין בא בתור פועל-יוצא של המציאות, אלא זהו בתוך המציאות גופא, כי זוהי מציאות המצוה דוקא ובלי זה אין מציאות מצוה, וכמו שאמרנו לענין מציאות ודין של חלב, למשל, שאי אפשר לתפוס את האיסור בתור פועל יוצא של מציאות חלב, אלא שהאיסור הוא בתוך המציאות גופא, ככה ג"כ במציאות הציור במצוות האלה שאלו המה ציורים של דין שבתוך המציאות גופא ובזה לא שייך להגיד רובו ככולו.