מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 98
אואפשר לתת בזה עוד הגדרה עפ"י מדת אמצעי ותכלית וסבה ומסובב, כי ברובו ככולו אנו משתמשים רק במקום שנוגע לסבת הדבר או להאמצעי של הדבר, לאמר, שאע"פ שלא היתה רק המציאות של הסבה או האמצעי, בכ"ז באה התולדה או התכלית כאילו היו בשלימותם. אבל לא במקום שהענין נוגע אל הדבר כשהוא לעצמו, למשל, המקוה הוא רק אמצעי לטהרה, השחיטה לכל הדעות, אפילו לאלה הסוברים ש"וזבחת" זהו ציווי מיוחד, איננה רק "הכשר מצוה" ולא מצוה כשהיא לעצמה. וכן, למשל, לענין אם רוב טמאים שגם המיעוט עושה את הפסח בטומאה, שבטומאה של הצבור הוא רק משמש בתור סבה שיעשו את הפסח בטומאה. וכן ג"כ לענין "מנין" שמה שרוב המנין לא התפלל עדיין משמש בתור סבה שגם המעוט שכבר התפלל מצטרף למנין. אבל למשל בס"ת, תפילין ומזוזות, או בכזית מצה שצריכה שמור או בחוטי ציצית שצריכים לשמן, שם הלא אנו דנים לא על סבת הדבר ולא על האמצעי להדבר אלא על עצם הדבר, שם אין המושג של רובו ככולו.