מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 101
אכל חזקה דמעיקרא באה רק כשאין לנו ספק במציאותו של הדבר שעליו אנו דנים, זאת אומרת, שזהותה של המציאות ודאית לנו, אלא שיש לנו ספק בזהותו של הדין מן העבר לההוה ועל זה באה החזקה דמעיקרא להמשיך את אותו הדין, אבל במקום שזהותה של המציאות גופה מוטלת בספק לא שייך לבוא בזה מטעם חזקה.
בובזה יש לתרץ קושית התוס' בחולין (צ"ט ע"א) דאמרינן על הגמרא בפסחים (מ"ד ע"א) על קושית הגמ' שם, למ"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, מהא דב' קופות אחת חולין ואחת תרומה ולפניהם ב' סאין וכו', וא"א כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, "והשתא כי נמי אמרינן, כזית בכדי אכילת פרס לא דאורייתא, תקשי ליה אמאי אמר שאני אומר, כיון דטעם כעיקר דאורייתא?" ותרצו דהתם איירי ב"מינו", וכבר תמהו על דבריהם אלו, דהא שם בפסחים מדברים גם ב"שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה" ומה יענו שמה?
גאכן, באמת הלא, לכאורה, יש לבוא בזה מצד חזקת היתר לומר, דהקדירה או הקופה של חולין בחזקת היתר הן עומדות, וכבר העירו ע"ז בתוס' יבמות (פ"ג ע"א) ד"ה שתי קופות? אכן, כאמור, כל חזקת היתר הוא כשאין ספק במציאותו של העצם, אלא שהספק הוא בהתואר שלו, למשל, כשאנו אומרים "נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במאי נטרפה", הרי זה ודאי שזו היא אותה הבהמה אלא שאנו מספקינן, דלמא נשתנה תוארה מהיתר לאיסור, וע"ז אנו אומרים דמוקמינן לה בחזקת היתר כמו שהיתה, אבל כאן, הלא אנו מספקינן דלמא נפל האיסור לתוך היתר ויש כאן מציאות של איסור וכשאנו באים להתיר את האיסור, מטעם דהאיסור גופא נהפך להיות היתר, הרי אדרבא יש כאן חזקת איסור.
דאמנם, כבר ביארנו למדי, שאין אנו מביטים בחזקות על תרתי דסתרי, וכל דבר ודבר אנו מעמידים על חזקתו, אע"פ שיש בזה סתירה בקביעת המציאות, אך, כמובן, שכאן לא שייך להגיד שההיתר ישאר היתר מטעם חזקת היתר והאיסור ישאר איסור מטעם חזקת איסור, דהא סוף סוף מעורבים הם ביחד, ואע"פ שבכאן בשתי קופות ובשתי קדרות הרי אפשר ג"כ שאין בההיתר תערובות איסור כלל, כמו שאומר "שאני אומר" וכו', אבל מכיון שס"ס אפשר שהאיסור נפל לתוך היתר, אי אפשר להשתמש בטעם חזקת היתר כדי לפתור את הספק הזה, אם נפל האיסור או ההיתר גופא, דכל גדר חזקה בנוי על יסוד סבה ומסובב, כלומר, שהודאות של המעיקרא היא סבה להכריע את הספיקא של עכשיו, משא"כ כאן, דזהו גופא הוא ספק, דלמא יש בזה תערובות איסור דמעיקרא, באופן שהמעיקרא גופא הוא בספק.
האבל במקום שזהו ודאי, שיש רוב בהיתר נגד האיסור, וכל הספק הוא שיאסר מצד נותן טעם, וכיון דס"ס ההיתר נשאר היתר מטעם החזקה, תו אין כלל ספק מצד האיסור של טעם כעיקר, דהא לפ"מ שביארנו במדה א' (אות טו) היינו צריכים לומר דהטעם גופא יבטל ברוב, אלא רק משום שכיון שטרם הביטול אין כלל היתר, ממילא לא שייך בטול, אבל כאן, כיון שס"ס ההיתר נשאר היתר מטעם החזקה ממילא שוב שייך בטול אפילו במה שנוגע לטעם.
ווזהו שמקשה רק למ"ד שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, שאז אנו באים מצד האיסור בעצמו, וכמובן שע"ז לא שייך כלל לבוא מצד חזקת היתר, משא"כ אם אנו באים רק מטעם כעיקר שוב שייכת חזקה, כנ"ל.