מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 103
אאמנם, לכאורה, יש להסתפק בכל מין בשאינו מינו דבעינן ששים מצד טעם כעיקר, אם ההגדרה היא, דבמקום שיש טעם כעיקר לא שייך כלל הגדר של בטול ברוב, וממילא נשאר עיקר האיסור איסור מצד עצמו, או דאעפ"י שעיקר האיסור בטל ברוב כבכל מקום, הוא חוזר ונאסר מצד הטעם שבו כמו ההיתר גופא.
בואמנם, אם היינו אמרים כהצד השני היה צריך להיות מותר גם בכהאי גוונא, בנתערב בשאינו מינו ונשפך ונודע שהיה רוב היתר, מטעם חזקת היתר, ולא שייך לבוא בזה מצד חזקת איסור, אחרי דזהו ודאי שהאיסור מצד עצמו כבר נתבטל, אלא דאנו מסתפקינן מצד האיסור החדש שבא ע"י הטעם. אלא שבאמת זה נכנס לתוך המדה של "שתי סבות המתנגדות זו לזו באות בבת אחת", אז הסבה המבטלת פועלת שהסבה המחייבת לא עמדה כלל, וכה"ג ג"כ בזה, שאפילו אם נימא, שגם במין בשאינו מינו יש הגדר של ביטול ברוב, אבל ס"ס יש כאן שתי סבות המתנגדות זו לזו בבת אחת, הסבה של בטול ברוב להיתר והסבה של טעם כעיקר לאיסור, אז הסבה השניה אינה מניחה כלל להסיבה הראשונה שתחול, וממילא נשאר עיקר האיסור אסור מצד עצמו, ושוב לא שייך בזה לבוא מצד חזקת היתר כנ"ל.