מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 104
אועד נ"ל הטעם מה דנשפך אסור ולא שייך לבוא בזה מצד חזקת היתר, ולא כדאמרן דמעמידים דוקא על חזקת איסור, דהוא עפ"י שיטת הרמב"ם הידועה שבכל החזקות אנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על הדבר המסתעף, ובנ"ד, אם כי יש שני ספיקות המתהוים ביחד, ספק אם האיסור נהפך להיות היתר כשיש ששים, וספק אם ההיתר נתהפך להיות איסור כשאין ששים, אבל סוף סוף עיקר הספק הוא בהאיסור והספק בהיתר הוא רק דבר המסתעף, כי הלא עיקר הספק הוא אם נתבטל האיסור או לא, ואי אפשר להתחיל בספקא אם ההיתר נהפך להיות איסור - טרם שאנו קובעים שהאיסור נשאר איסור, וכיון דעל האיסור יש חזקת איסור והוא נשאר באיסורו ממילא נהפך גם ההיתר להיות איסור מטעם כעיקר.
בובעיקר עלינו להדגיש את ההבדל בין הדין שהאיסור נהפך להיות היתר ובין הדין שההיתר נהפך להיות איסור, כי הדין השני הוא דין דממילא שזהו מונח בעצם הגדר של טעם כעיקר, ובאיסור העיקר כבר מונח האיסור של טעם, ושעל כן הוא בודאי בכלל דבר המסתעף, לא כן הדין הראשון, מה שהאיסור נהפך להיות היתר, דבר זה אינו מונח בעצם ההיתר בתור דין דממילא לדבר המסתעף, אלא שבזה כבר יש סבה חדשה של בטול ברוב, ומובן מה שבנ"ד הנה יסוד ועיקר הספק הוא בהאיסור, אם עדיין יש בזה איסור, ועל זה הרי יש חזקת איסור, וממילא נאסר גם ההיתר, כי כאמור זהו כבר דין דממילא.