מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 117
אובכלל מסתבר יותר לתפוס שסוגית הגמרא הוא כנ"ל שהחסרון של עדות שא"א יכול להזימה הוא בדין, דאל"כ יהיה קשה איך תמיד בשור של יתומים קטנים הלא גם שם אין במציאות מיתת הבעלים, דקטנים לאו בני חיובי נינהו, אלא ודאי שאין אנו מביטים בזה על המציאות אלא על הדין, והחסרון של עדות שא"א יכול להזימה הוא חסרון בדין כנ"ל.
בוע"י זה אפשר ג"כ לנמק את ההלכה הסתמית של הרמב"ם, ששור של טריפה שהרג פטור, וגם בגמרא בסנהדרין שם נאמר זה באופן סתמי, ומבלי לפרש שאם הרג בפני ב"ד חייב, ונראה שהראב"ד בהשגתו כיוון בעיקר לכך, שבכל האופנים בשור שהרג בפני ב"ד אמאי יהיה פטור, הלא כל הפטור הוא מצד המיעוט של כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואם הבעלים גופא נהרגים מדוע השור לא יהיה נהרג?
גאמת שעל השור אין טעם של "ובערת הרע מקרבך" שאם מצד "ובערת הרע" לבד הלא יש עצה לשחוט את השור, אבל, מאידך גיסא, הלא גם על השור אין פטור מצד הטעם של עדות שא"א יכול להזימה, כמובן, וכל הפטור הוא רק מצד שבאופן שכזה אין מיתת הבעלים, וס"ס הלא באופן שכזה כשהרג בפני ב"ד יש מיתת הבעלים ולמה יפטר?
דאך באמת ההיקש של "כמיתת הבעלים כך מיתת השור" נאמר ביחוד על הגמ"ד, כי הגמר דין בא ביחד גם על השור השור יסקל. "וגם בעליו יומת", כי את עצם המיתה של השור והבעלים לא שייך לכלול אותם בחדא מחתא. וגם בפועל הלא אין מיתה על הבעלים. ובכן ההגדרה של "כמיתת בעלים כך מיתת השור" היא שאנו יכולים לגמור את הדין של השור רק באופן שאפשר ג"כ לגמור את הדין של הבעלים, אבל אם הבעלים טריפה אז אפילו אם הרג בפני ב"ד, אע"פ שהוא כן נהרג מטעם "ובערת הרע מקרבך", אבל ס"ס גמר דין אין בזה, כי, כאמור, עדות שא"א יכול להזימה הוא חסרון בעצם העדות, וכל חסרון בעצם העדות, כאשר כבר ביארנו למדי, הנה גם כן כשהדיינים בעצמם רואים ג"כ לא מועיל, אלא שאנו באים בזה מצד "ובערת הרע" שלזה, כנראה, לא צריכים לגמ"ד ובאה המיתה בלי גמ"ד, וממילא אין חיוב סקילה על השור גם כשראו ב"ד, כי זה גופא אנו ממעטינן מ"כמיתת הבעלים כך מיתת השור" שרק אז אנו יכולים לגמור את דינו של שור כשיכולים לגמור את דינם של הבעלים, וגמר דין של הבעלים טריפה אין במציאות אפילו כשהב"ד רואים כי רק מיתה יש בזה, אבל לא גמ"ד של מיתה כנ"ל.