מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 121
אולבסוף עלינו לקבוע עוד יסוד הגיוני, כי יש מציאות של מעשה ויש מציאות של זמן כשהדין תלוי בהזמן, שאז הזמן גופא נחשב למציאות אך בזה יבדלו, שדין שהזמן קובע אותו, הנה אף טרם שבא הזמן כבר ישנו הדין, כי זהו גופא דין שבבוא הזמן הוא חל, מה שאין כן דין שהמעשה קובע אותו הנה טרם שבא המעשה אין בכלל הדין.
בואת ההבדל הזה אנו לומדים דוקא מאחרון שבאחרונים מרבנו חיים הלוי, שמתרץ את קושית הלח"מ שמקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' מכירה (הלכה ג') "האומר לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו הונאה וכו' שאין יודע כמה הונאה יש בו כדי שימחול" ומקשה, שסותר את עצמו שפסק בפ"ט מהל' שמיטה (הלכה י') "המלוה את חברו והתנה עמו ע"מ שלא תשמיטני בשביעית דתנאו קיים משום דכל תנאי שבממון קיים" והרי גם התם לא ידע דמחיל?
גומתרץ הגאון הנ"ל את הסתירה עפ"י הבדל דק, דבע"מ שלא תשמטני שביעית לא איכפת לן כלל במה דלא ידע אם תעבור שביעית על החוב או לא, דמכל מקום הרי דין החוב הוא שצריך להשמט בשביעית ובהתנאתו חל על החוב מעתה הך דינא שלא תשמטנו שביעית, ואף דיכול להיות דבלאו הכי לא תעבור שביעית על החוב, אך בכל אופן דין התנאי מיהא חל בהחוב גם השתא שלא תשמטנו שביעית, משא"כ בעמ"נ שאין לך עלי אונאה אם אך אין בהמקח אונאה, א"כ ממילא לא שייך ביה כל דינא דאונאה".
דויש להבין את ההבדל הזה רק עפ"י היסוד ההגיוני הנ"ל, ושמיטה שהוא דין שהזמן, שנת השביעית, קובע אותו, הנה אף טרם שבא הזמן כבר יש הדין משעת ההלואה כבר הוקבע הדין של שמיטה. הדין שבבוא סוף שנת השביעית ישמט החוב, ואף שעל ספק שמא כשתבוא שנת השמיטה כבר לא יהיה חוב, הנה הן המציאות היא בספק, אבל בהדין אין ספק משא"כ בהדין אונאה שהדין בא מתוך מציאות של מעשה, מעשה ההונאה, הנה באין אונאה, אין כלל בזה דין של אונאה, וממילא הדין גופא לא ידוע וע"ז אנו אומרים "לא ידע דמחיל".
הוביסוד הדבר הזה יש ג"כ הנימוק של "זמן ממילא קא אתי" השייך יותר למדת "זמן" וע"כ הדין של שמיטה אינו מתחיל רק משנת השביעית, אלא הוא מתחיל תיכף משעת ההלואה, מה שאין כן הדין אונאה, כנ"ל.