המידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 122

אונסיים את המדה בארץ ישראל.

בשגם בזה אנו מוצאים אחד מן הראשונים ירד לעומקו של דבר לחלק בין המציאות ובין הדין, כלומר, כי ארץ ישראל כשהיא לעצמה היא מושג מציאות מקומית והדין בא כדי להטיל את כל המצוות התלויות בארץ, ועל כן אם אפילו מאיזו סבה שהיא אין הדין על ארץ ישראל, כלפי המצוות התלויות בארץ, אבל ס"ס המציאות לא נתבטלה לכל הדברים הכרוכים בעצם המציאות הזו, כשהיא לעצמה.

גודבר זה מגלה לנו הריטב"א בחידושיו לגיטין בתירוצו על קושית התוס' בריש המסכתא הנ"ל בהסתירה שיש בין המשנה שמה שחושבת את עכו בתור חוץ לארץ. ובין זה שאנו מוצאים "ר' אבא הוה מנשק כפי דעכו"? והוא אומר ככה, הלא כל השקלא וטריא אם עכו קדושה או לא הוא בזה אם כבשוה עולי בבל או לא אבל "משום הא לא אריא דאפשר דלא כבשוה ואפילו שבטלה הקדושה חבת הארץ לא בטלה, דאי לא תימא הכי למ"ד דקדושה הראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל עכשיו שהארץ חרבה מי איכא למ"ד דאינה קדושה" כלומר, שאע"פ "שלא קדשה לעתיד לבוא" ואין בה כל הדינים של מצוות התליות בארץ, אבל ס"ס החבה, חבת הקדושה כשהיא לעצמה, שזוהי מציאות מקומית כנ"ל זו בעינה עומדת.

דועי' בהגהות רדב"ז על הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות (הלכה ג') שכתב "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען ארם נהרים וארם צובא וכו' ומפני מה ירדו ממעלת א"י? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש את כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה העמים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר", וכתב ע"ז בהגהות רדב"ז ש"לכל דבר" היינו לכל הדינים הבאים מצד "מצוות התלויות בארץ", אבל לקדושת הארץ עצמה, כמו "הכל מעלין לא"י" או "כל ההולך ד' אמות בא"י", אפשר שלזה בכל האופנים לא יהיה ע"ז דין של א"י.

הועי' ביבמות (ס"ד ע"א) "ת"ר נשא אשה ושהתה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וכו' ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מקץ שבע שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין", והעיר לי רב גדול אחד שמזה ג"כ מוכח כנ"ל, שהרי בזמן אברהם עדיין לא היתה לא קדושה ראשונה ולא קדושה שניה, ובכ"ז כבר היתה סגולת הארץ לענין לידת בנים מפני שזהו בבחינת מציאות כנ"ל, וכהאי גוונא להיפך שאפילו אותם המקומות שנתקדשו ע"י כבוש יחיד "לכל דבר" אבל בכ"ז במה שנוגע לסגולת הארץ כשהיא לעצמה, בזה אי אפשר להשוות שם ארץ לארץ ישראל.