מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 21
אאכן, באמת נראה דגם גורם לממון באופן שלילי נמי לר"ש כממון דמי, דהנה כבר בארנו במדת "שתי סבות", שזהו ההבדל בין שומר לגזלן. דבשומר אף אם נימא דמתחייב משעת משיכה אין זה רק חיוב בכח, והחיוב בפועל בודאי לא בא רק בשעת הגנבה והאבדה או האונס, דהא כל היכי דאיתא הפקדון ברשותא דמרא איתא, ואי אפשר לצייר, שביחד עם הפקדון שהוא ברשות הבעלים יהיה גם חיוב דמים בפועל על המפקיד, מה שאין כן בגזלן, שתיכף כשגזל יצא הדבר מרשות הנגזל אעפ"י שעדיין נשאר הדבר שלו, כמו שאנו אומרים "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". הנה באמת תיכף בשעת הגזלה מתהוה עליו חיוב דמים, ויוצא מזה, שמה שיכול לומר הרי שלך לפניך זהו רק פטור, דאם הוא מקיים להתיר את הגזלה הוא נפטר מחיוב דמים שיש עליו, ועל כל פנים לפי זה כשנגנבה ונאבדה הגזלה הנה אין זה הגורם את החיוב של הגזלן בדמים, אלא שעל ידי זה נשאר עליו חיוב הדמים שנתהוה בשעת הגזלה.
בוהראיה מזה גופא שאנו אמרים בבבא קמא (ס"ה ע' א') "האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוי ארבע זוזא תבריה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא". והלכה פסוקה היא ש"כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה". וזה הוא ההבדל בין שומר לגזלן, דבשומר סו"ס עצם החיוב בפועל הוא בעד שעת ההפסד, אבל גזלן כל עיקר חיובו הוא בעד שעת הגזלה ועיין בתוספות (בבא קמא ע"ב) ד"ה פשיטא, שהסבירו את הדברים בזה, בההבדל שבין שומר לגזלן, שהאריכו בזה וכתבו "דמצאנו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור, שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתם, מוכח בהגוזל קמא (צ"ח ע' ב') דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך וכו', אבל שומר, דכיון דמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם, אם נעשו בפשיעה כמו כן התחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם, כיון דקביל עליו שמירה, דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה" ועי"ש.
גוכיון שאנו מוצאים דגם לגבי גזלן נחשבת הגזלה לגורם לממון, כמבואר בבבא קמא (צ"ח ע"ב), ש"מ דגם גורם לממון באופן שלילי נמי תחשב לר' שמעון כממון.
דואמנם בעצם הדבר, כמובן, שיש להבדיל בין בע"ח לגזלן, דבגזלן סו"ס החיוב בא לכתחילה באופן של 'או' ו'או', כלומר או שישיב את הגזלה או שיתן דמים. ואעפ"י שאין חיוב הדמים מסתעף מאבדת הדבר הגזול אלא מצד עצם מעשה הגזלה נחשב זה שפיר לגורם לממון, מה שאין כן לענין המלוה על החמץ, ששם אין מתכוון להחמץ אלא על כל שוה כסף ממין אחר. אכן, ס"ס כבר אי אפשר לקבוע בזה מסמרות ולהבדיל בין חיוב לשלילה כמו שחפצו האחרונים להבדיל, כנ"ל.
הובעיקר קושית האחרונים הנ"ל נראה לי לתרץ באופן קצר, דגם על קושיה זו נאמר למפרע הוא גובה כלומר, איגלאי מילתא למפרע שלא היתה אפשרות אחרת אלא הגביה מהחמץ.
ודהנה לכאורה קשה קושיה אחרת, איך אומר אביי שמקדש במלוה מקודשת מצד שבע"ח למפרע הוא גובה, הרי אפילו אם איגלאי מילתא למפרע שהדבר הוא שלו, אבל סו"ס הלא הוא אינו ברשותו כל זמן שלא גבה וקי"ל "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו" ולא עדיף המלוה מהנגזל?
זאכן באמת לא נאמר "למפרע הוה שלו" אך "למפרע הוא גובה" כלומר, דאנו חושבים שאיגלאי מילתא שהגביה בעצמה היתה למפרע, דהוה כאילו התנה לכתחילה, שאם לא ישלם לו את החוב יהיה הדבר חלוף לו מעכשיו, ואז הוה מלכתחילה גם שלו וגם ברשותו: ולא דמי לגזלה ששם יש רק המצוה של "והשיב את הגזלה" בלי הסכם הדדי מלמפרע. ועלינו להוסיף עוד סברה המסתברת. שזה ההבדל בגורם לממון בין איתא בעינא ובין ליתא בעינא, שבליתא בעינא אז זהו כממון לר' שמעון מצד המציאות כשהיא לעצמה, מפני שהוא סובר שכל החיובים הבאים מצד הגנבה, למשל, שייכים למי שאחריות הגנבה עליו, אבל כשאיתא בעינא, אז אם אנו אומרים, שגם בזה כממון הוה למי שאחריות הגנבה או האבדה עליו, אין זה מצד המציאות ההוי אלא מצד האפשרויות בעתיד, מה שאפשר בעתיד שמיגנב או מיאבד, והוא יצטרך לשלם. ואם נדע שקמי שמיא גליא שלא יגנב ולא יאבד, אי אפשר להגיד שכממון הוא, וממילא לאביי דסובר למפרע הוא גובה, וכשהוא גובה לבסוף איגלאי מילתא למפרע שלא היתה בזה אפשרות אחרת זולת אפשרות הגביה, ממילא גם זה איגלאי מילתא למפרע, שלא היה בזה אפילו גורם לממון, כנ"ל.
חובאופן שכזה נצטרך לחלק בין המושג ברירה ובין המושג איגלאי מילתא למפרע, כי המושג ברירה, כאשר כבר ביארנו במקום אחר, לא בא רק לקבוע שהדבר עמד להתברר בכח אבל לא בפועל, אבל כשאנו אומרים למפרע הוא גובה זהו קובע ג"כ בפועל, כי לולי זה עדיין היה נשאר החסרון של אינו ברשותו ולא היה הדין, שאקדיש מלוה – מקודש. (ובמדת "בעצם ובפועל" עוד נאריך בזה בההבדל שבין המושג ברירה ובין המושג איגלאי מלתא למפרע הנ"ל).