מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 22
אאולם באמת הראיה שהבאנו כנ"ל דגם לגבי גזלן נחשבת הגזילה לגורם לממון, איננה כל כך ראיה מוכרחת, דהא ס"ס אין אנו מוצאים שם בב"ק (צ"ח ע"ב) הנ"ל רק שנחשב לממון לענין שיחייב המזיק את זה, והמדובר שם לענין גזל חמץ בפסח ובא אחר ושרפו לאחר המועד. שחייב השורף, ושם אפשר להבין את הדבר בנקל, דהא כפי שביארו האחרונים שגם איסורי הנאה נחשב לשלו, אלא כשמזיק איסוה"נ הוא פטור מטעם שאין לזה שווי ממוני, וממילא לאו מידי אפסדיה, אבל מכיון שלהגזלן ס"ס מגיע הפסד מזה שפיר חייב, אלא למי שסובר גורם לממון לאו כממון דמי, הנה לא די מה שלאחד יש בזה שווי ממוני, אלא אנו צריכים שיהיה שוה לכל – ועכ"פ אין כ"כ ראיה ממה שחייבים במזיק שיהיה נחשב כממון לכל דבר, שהרי ס"ס אנו רואים שבכ"מ אנו פוסקים, שגורם לממון לאו כממון דמי, ובכ"ז לענין מזיק הוא מחוייב בזה כמו שאינו מחייבים ג"כ על גרמי, אם כי כפל לא יתחייב אם יגנוב רק דבר שיש בו משום גרמי לבד.
בובאופן שכזה אפשר היה לחדש, שבאמת בגנב וגזלן אי אפשר שיבוא מצד גורם לממון, מאחרי שהגורם, אינו באופן חיובי אלא באופן שלילי כנ"ל.
גועל ידי זה אפשר היה לתרץ מה שמקשים על הא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, בשלמא להבעלים לא משלם כפל הטעם הוא כמבואר בב"ק מפני שאינו ברשותו ונאמר "וגונב מבית האיש" אבל להגנב מדוע לא ישלם מצד גורם לממון כממון דמי לר"ש ואין אנו מוצאים שר' שמעון יחלוק על הלכה פסוקה זו?
דואמנם הש"מ בב"מ ר"פ המפקיד מקשה ג"כ, מדוע דוקא כ"ששילם ולא רצה לישבע" אז שייך הכפל להשומר, גם בל"ז יהיה הכפל להשומר מטעם גורם לממון? אך שם התירוץ שמתרצים הוא זה שדוקא במקום שאין בעלים אחרים על הכפל כמו בקדשים שחייבים באחריותם, שלהקדש הוא פטור מלשלם את הכפל ג"כ מהטעם של וגונב מבית האיש ולא מן ההקדש", ואז הוא מחוייב לשלם להמקדיש, אע"פ שהדבר אינו אלא רק גורם לממון אבל ענין נפקד שיש הבעלים האמיתים לענין הכפל, זהו המפקיד, שהדבר הוא גם שלו וגם ברשותו, ובודאי אי אפשר להגיד שישלם ג"כ להמפקיד וגם כן להנפקד, ממילא נשאר הדין המקורי לשלם את הכפל למי שהוא ממונו באמת, ולא לזה שהדבר הוא לו רק גורם לממון, וכבר דברנו על זה במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו", אבל בגונב מן הגנב, שג"כ לא משלם הכפל להבעלים, הדרא קושיא לדוכתה מדוע לא ישלם להגנב כנ"ל?
האבל לפ"ד הנ"ל מובן שקושיה זו מסולקת ואי אפשר לחייב לשלם כפל להגנב מצד גורם לממון, כיון שהגורם אינו באופן חיובי, אלא באופן שלילי כנ"ל.
ואמנם הייתי מסתפינא לחדש חדוש שכזה, אכן מצאתי אחרי כך שעצם הדבר שבגנב אין הדין של גורם לממון, כבר חדש הגאון "האור שמח" אלא שהוא נתן לזה טעם ונמוק אחר, משום דהדין דתשלומי כנ"ל שנאמר ב"וגונב מבית האיש" לא שייך במקום שאצל הנגנב גופא לא היה הדבר בהיתר, ורק בנוגע להנפקד באים הראשונים בקושיה שישלמו לו כפל מצד גורם לממון מפני שהדבר בא לו ביתירא, משא"כ גבי גיב גנב כנ"ל.
זאך, כמובן, שההבדל הזה הוא דחוק, בעוד שלפי דברינו ההבדל הוא יותר בולט.
חוע"י זה אפשר היה לתרץ גם את קושית התוס' בפסחים (כ"ט ע"א), שמקשים איך משכחת לר' אחא בר יעקב שיהיה מותר לאכול חמץ של אחרים, הלא כיון שגוזל מנכרי הרי הוא חייב באחריותו ולענין חמץ הרי גורם לממון כממון דמי? אבל לפ"ז הקושיה מסולקת מאליה, כי כאמור, אי אפשר לבוא בגנב וגזלן מצד גורם לממון כנ"ל.