מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 23
אועי' ברמב"ם פ"ג מהל' גזילה (הלכה ה') "בד"א כשהחזיר הגזילה, אבל אם נשרפה הגזילה או נאבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה, לפיכך אם כפר אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם".
בוהראב"ד חולק על זה ואומר, א"א, דוקא דקאי ההוא מידי דכפר ביה באגם, דאפשר דמגנב מהתם וממונא מעליא בעי לשלומי, הלכך ממונא קא כפר ליה, אבל אי איתא לההוא מידי תותי ידיה מצי לאהדורי לאלתר ופטור, דלאו ממונא קא כפר ליה והכי איתא בגמרא".
גולפי דברינו הנ"ל מובנת היטב המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הזו, דהנה אם חיוב הדמים בגזילה היה בא בתור מסתעף מחסרון גוף הגזילה. היה בודאי הצדק עם הראב"ד, שכ"ז שהגזילה היא בעינה אין כאן כפירת דמים, אלא כפירת דבר שאינו שוה כלום, ולהיפך, אם היינו תופסים שעצם החיוב בגזילה הוא הדמים ורק אם ישנה הגזילה בעין הוא סבה שלילית לשלול את החיוב, בודאי שהצדק עם הרמב"ם, דבכה"ג הרי יש עכ"פ כפירת דמים, שנתחייב בתחילה, בזמן שהיה להגזילה שיווי, ואם כשהיה מחזיר את גוף הגזילה בזמן שכבר נאסר בהנאה היה נפטר ע"י זה אבל ס"ס מכיון שלא מחזיר וכופר בכל הענין, הכפירה הוא ס"ס כפירת ממון.
דאבל מאחורי שהנחנו, שהחיובים בגזילה הם בבחינת או ואו, או חיוב של השבת עצם הגזילה או חיוב הדמים ואין חיוב אחד המסתעף מהשני, אלא באים באופן ישר מעצם הגזילה, הנה יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים לומר, שמאחרי שס"ס מתהוה עליו חיוב דמים מתחילה, הנה הכפירה הוא כפירת דמים, כי ס"ס הלא לא השתמש בהאו השני להשיג את הגוף הגזילה, אלא כפר בעיקר – וזו היא סבר הרמב"ם – ויש ג"כ פנים להגיד, שמאחרי שיש אפשרות ג"כ של או השני, להחזיר את גוף הגזילה, הנה הכפירה היא בדבר שלא שוה ממון – וזו היא סברת הראב"ד.