מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 24
אכל המחלוקת של יש ברירה או אין ברירה היא לשיטת הרמב"ן: רק כשאנו צריכים לברר בין שני צדדים חיוביים, אבל לא במקום שאנו צריכים לברר בין הצד החיובי שהדבר ובין הצד השלילי שבו. כין כן מביא הר"ן בשם הרמב"ן, בגיטין פרק "כל הגט", בתירוץ על הקושיא הידועה, מדוע לא נצטרך בכל תנאי של מעכשיו, שג"כ הדבר תלוי בספק אם יתקיים התנאי או לא, להמושג ברירה? וע"ז אומר: "והרמב"ן ז"ל מתרץ, דפלוגתא דברירה היא דוקא במתנה על שני דברים, כגון: האומר לאיזה שתצא בפתח תחילה, שהוא מתנה על זה ועל זה: וכן האומר: שני לוגין שאני עומד להפריש הרי הן תרומה, שהוא מתנה על שני לוגין שבחבית: וכן: אם בא חכם למזרח – עירובי למזרח, למערב – עירובי למערב. אבל במתנה על דבר אחד בלבד, כגון: האומר כתבו גט לפלונית אשתי, אם תצא בפתח תחילה: וכן האומר: אם בא חכם למזרח יהא עירובי עירוב ואם לאו – יהא בטל, אפילו למען דלית ליה ברירה – מהני".
בוהדברים בררו מללו, לחלק בין שני דברים חיוביים ובין דבר אחד שיש לו שני צדדים, צד חיובי וצד שלילי, ואנו צריכים לברירה רק במקום שאנו צריכים לברר למפרע על איזה דבר תחול החלות. אבל במקום שיש רק דבר אחד שעליו תוכל החלות לחול, אלא שלא יודע אם תבוא החלות או לא, שם אין אנו צריכים כלל למושג ברירה.
גוהנמוק ההגיוני שבזה הוא, דעל השלילה לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע, כי אין בשלילה "מילתא". כמובן, אלא כשאין החיוב זהי כבר השלילה: וכיון שכל המושג ברירה הוא רק כשאנו צריכים לברר אחד מן השנים ויותר, לא שייך זה בדבר אחד, שהספק הוא בין חיוב ובין שלילה, כי בזה אין אפילו שני צדדים, כי השלילה איננו צד כלל אלא חוסר הצד החיובי לבד.