מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 25
אאמנם, לאו כל הראשונים סוברים בזה כהרמב"ן והראיה שעל הקושיא מתנאי, שאין אנו זקוקים בזה לברירה – בקשו תירוצים אחרים. אבל גם אם נתפוס שגם בדבר אחד, שבלתי מבורר הצד החיובי והצד השלילי שבו ג"כ אנו זקוקים לברירה, הנה אפשר להגיד, שרק הצד החיובי זקוק לברירה, אבל על הצד השלילי אין חולק בדבר, ובזה כו"ע מודים שיש ברירה כי כמובן – וכפי שכבר אמרנו – קל תמיד לשלול מאשר לחייב.
בכי דוק ותשכח, שבכל המקומות במשנה שיש מחלוקת, אם יש ברירה או אין ברירה, מדובר לענין הבירור של הצד החיובי שבדבר, כמו, למשל, בשני לוגין שאני עתיד להפריש, שאנו צריכים לברירה, כדי לברר את הצד החיובי שבדבר, זוהי קביעת השם תרומה ולא את הצד השלילי, להניח את הדבר כמות שהיה מקודם – היינו: טבל: או בעירובין, "אם בא חכם למזרח – עירובי למזרח, אם בא למערב – עירובי למערב", שגם אם לא נתפוס את חדושו של הרמב"ן הנ"ל ונגיד שאותו הדין הוא ג"כ כשמתנה רק על חכם אחד לבד, אבל ס"ס הברירה המדוברת בכאן היא, כדי לברר את הצד החיובי שבדבר, את חלות העירוב לעומת הצד השלילי שבדבר, שלא יהיה עירובו עירוב. וככה ג"כ לענין קדשים: "שתי נשים שנתנו את קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן איזה שירצה בהן יקריב עולה ואיזה שירצה – יקריב חטאת" שמובן, שגם כאן המדובר על הצד החיובי, שיוקבע עליהם השם עולה והשם חטאת. ועי' בגיטין (כ"ו ע"א) שמביא ראיה דר' שמעון אית ליה ברירה, מהא דאמר גבי "הריני בועליך עמ"נ שירצה אבא, רצה האב - מקודשת, לא רצה – אינה מקודשת", שרש"י מפרש "וכי רצה מיהא מקודשת", אע"ג דמשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה, אמרינן הוברר הדבר דמעשת בעילה הוי קדושין".
גובולטים הדברים, שרש"י מדייק בזה שלא נטעה שהראיה היא גם מהרישא וגם מהסיפא, מפני שבאמת מהסיפא, מה שאומר "לא רצה – אינה מקודשת" אינה ראיה, מפני ששם הואיל והברירה היא על שלילה ולא על חיוב. באופן, שלא רק שאין אנו מוצאים בסוגיות של ברירה שיהיה מ"ד שיסבור אין ברירה אף במקום שרק הצד השלילי צריך לבירור, אלא, אדרבה, שיש ראיה מלשונו של רש"י הנ"ל, גבי "הריני בועליך עמ"נ שירצה אבא", שבאופן שלילי כולי עלמא מודים דיש ברירה.