מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 39
אובאמת נראה שהרא"ש בעצמו מדגיש את סברתנו זו, כי כך הוא לשונו בהבעיא "במשוך בהמה זו לקנות כלים שעליה" "אבל במציאה והפקר – וכו' – קני כיון דמספקא לן הרי הוא מוחזק בספק – וכו' – ותפיסת ספק מיקריא תפיסה כנגד אחר שאין לו שום טענה", והוא כדברינו, שעיקר הטעם הוא דבהפקר גם ספק קנין מהני כלפי כל האחרים שאין להם שום טענה בזה.
בויוטעם זה ביותר לשטת הרא"ש עצמו שסובר בזה כדעת רש"י שם בב"מ (י"ב) שההפקר נחשב כמתנה "בכלל דעת אחרת מקנה אותו", כי הלא גם הוא מפרש את הבעיא "זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר" שבעיא היא גם בהפקירו או נתנו לו במתנה, ואי אפשר לתפוס שיש בהפקר "דעת אחרת מקנה", רק אם נניח, שיש בהפקר בעלות של כל העולם כולו כנ"ל, שאז כמו שבמתנה הוא מקנה זאת להיחיד ככה בהפקר הוא מקנה זאת לכל העולם, וממילא הרא"ש אזיל שטתו בזה.
גאלא שעלינו עוד להוסיף בזה, שלשיטת הרא"ש יהיה הבדל בין הפקר ובין גר שמת ואין לו יורשין, דבהפקר שיש דעת אחרת מקנה אותו הרי על כרחך שהדבר נעשה קנין כל העולם כנ"ל, אבל בגר שמת שההפקר שבזה בא ממילא מפני שאין על זה בעלות, אין זה מושג של קנין כל העולם, אלא מושג של דבר שאין עליו קנין כלל.
דוההבדל הזה בא עפ"י הנחה הגיונית פשוטה: אין קנין בלי מקנה ובהפקר כשיש בזה מקנה יש בזה קנין כל העולם, ולא כן בגר שמת.
הועי' זה מסולקת ממילא הסתירה מהא דהחזיק בנכסי גר באמת לקנות חברתה כנ"ל, שהתרוץ כבר מובן מאליו, כי שם לפי הנ"ל כבר אנו דורשים לקנין מצד החיובי שבו, שם ספק קנין לא מועיל כלפי מי שעושה בזה קנין ודאי, ואנו אומרים בזה, אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל.
וובאמת אנו צריכים להסביר גם את דברי הש"מ בב"מ הנ"ל גם כן עפ"י סברא זו, שכיון שכל אחד אומר "כולה שלי ואנא אגבתיה כולה", אז אעפ"י שאנו תופסים ששניהם הגביהו ביחד והמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וממילא לא היה קנין אמתי לשום אחד מהם, אבל סו"ס יש על כל האחרים מלבד אלו השנים ספק של לא תגזול, ממילא המה קונים שניהם אפילו בלי קנין כלל.
זושטת הרא"ש הנ"ל הוא מק"ו מדברי הש"מ הנ"ל כמובן.