מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 41
אובעצם החקירה אם הפקר זהו מושג בעלות של כל העולם כולו או מושג דבר שאין לו בעלות כלל, לכאורה יש לומר, דבזה נחלקו ב"ש וב"ה אם הפקר לעניים הוי הפקר או לא, שכפי המבואר במס' פיאה פ"ו (משנה א') דב"ש ס"ל, דגם בכה"ג הוי הפקר וב"ה חולקין על זה, דב"ש ס"ל כהצד הראשון, וממילא כשם שיש מושג קנין של כל העולם כך יש גם כן מושג קנין של איזה חלק ידוע מהעולם, חלק העניים. אבל ב"ה ס"ל כהצד השני וא"כ אי אפשר להכניס הפקר לעניים בסוג הפקר דבזה יש סתירה עצמית, דהלא כל מושג הפקר הוא שלילת הבעלות ואיך אפשר שיהיה לעניים ולא לעשירים, וע"כ דבזה יש בעלות של העניים, וממילא תו לו הוי בכלל הפקר, וכיון שהלכה כב"ה, הרי ש"מ כהצד השני.
בועדיין יש לנו להסתפק לב"ה, אם הוא כנ"ל שע"ז לא שייך כלל סוג הפקר, או דהוא רק מטעם גזירת הכתוב שבכה"ג לא הוי הפקר, אבל לעולם עצם ההפקר הוא מושג קניני, אלא דזהו גופא אנו למדים מגזה"כ דצריך להיות קנינו של כל העולם ולא רק חלק ממנו.
גונ"מ בפיאה גופא דשם הלא גם לכו"ע הוא לעניים ולא לעשירים, אם זהו נכנס אף לב"ה בסוג הפקר, או דזה לא נכנס כלל בסוג הפקר, ונ"מ גם לדינא, אם יהיה פטור בפיאה אף מתרומה או רק ממעשרות, דאם הוא מצד הפקר הלא הפקר פטור אף מתרומה, אבל אם זהו איננו בסוג דפקר אלא הפטור במעשרות הוא רק מצד גזה"כ של "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", הלא הגזה"כ הוא רק בלוי ולא בכהן.
דואמנם בירושלמי פאה פרק ראשון (הלכה ה') "מתניתא אמרה כן, לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשר עד שימרח, הא אם מירח חייב, מה שאין כן בתרומה" ועי' ברידב"ז שם שהדיוק הוא דהבעה"ב פטור מלהפריש תרומה אף אחר שמירח, דרק מעשר הוא חיוב כשמירה כדי שלא יפסיד לעני, דאם היה נותן לו קודם מירוח היה העני פטור ממעשרות, משא"כ תרומה דאף אם היה נותן לעני קודם מירוח ג"כ היה העני מחוייב, ואמנם גם בתוס' בב"ק (צ"ד ע"א) נמי רצו להגיד על הא דאמרינן שם "מצות פאה להפריש מן הקמה וכו' מעשר ונותן לו", שג"כ דיקא "למה לא תני אף תורם ונותן לו? ואת"ל דתרומה בלא"ה יפרוש העני דכל פאה חייב בתרומה" וכו'. ואמנם התוס' שם סותרים את ההוה אמינא הזו אבל מהירושלמי הנ"ל משמע שזה הוא גם האמת.
הובתוס' ב"ק (כ"ח ע"א) כתבו בפירוש ופאה דפטורה מן המעשר לאו מטעם הפקר הוא, דהא תנן במס' פאה בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה, אלא היינו טעמא דמפטרא כדרשינן בספרי ובא הלוי וכו' וע"כ מוכח מזה כהצד השני, דבלעניים ולא לעשירים אי אפשר שיכנס בסוג הפקר מפני שיש בזה סתירה עצמית כנ"ל, מאחרי דכל סוג הפקר הוא שלילת הבעלות לגמרי, דאי רק מצד גזה"כ, הרי הגזה"כ אומרת לנו רק שבעלמא לא הוי הפקר בכה"ג, אבל אין לנו גזה"כ שבפאה גופה לא יהיה זה בכלל סוג הפקר.
וואמנם באמת דבר זה במחלוקת ר"י ורשב"ל בירושלמי פיאה פרק ששי (הלכה א') היא שנויה, שלר' יוחנן גם ב"ה לומדים המקור של הפקר מפאה, אלא מצד גזה"כ "תעזוב אותם" הוא ממעט "אבל מה שנאמר במקום אחר בין לעניים בין לעשירים", ולר"ל ב"ה חולקים על עצם המקור ולדידיה לב"ה כל מקור הפקר הוא משביעית וע"כ לר"י גם לב"ה אפילו אחרי הגזה"כ יש פאה נכנסת תמיד בסוג הפקר, אבל לר"ל לא נכנס כלל בסוג הפקר. והמחלוקת היא בחקירה זו, דהא בפאה אי אפשר להגיד שזהו סוג של שלילת הבעלות לגמרי דא"כ איך אפשר להגביל בזה גבולים של עניים ולא עשירים, וממילא לר' יוחנן ג"כ דהפקר בכלל הוא מושג קניני, אלא דהגזה"כ מורה דרק בפאה יש ציור של קנין החלק, חלק העניים ובכ"מ בעינן דוקא קנינם של כל העולם כולו.