מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 42
אובזה נבין את דברי הירושלמי שם התמוהים "הפקר לבהמה אבל לא לאדם, לגויים אבל לא לישראל, לעשירים אבל לא לעניים ד"ה אין הפקרו הפקר, לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגויים, לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, על דעתיה דר' יוחנן הפקירו הפקר, וע"ד דרשב"ל אין הפקרו הפקר".
בולפ"ד ההסבר הוא פשוט, דלר"ל דס"ל שמושג הפקר זהו שלילת הבעלות, ואם שלילת הבעלות אין כאן לא נכנס בכלל הפקר, ואי אפשר ליכנס, וע"כ אין הבדל את מי הוא משייר ומוציא מן הכלל מהפקרו, דבהפקר לא יצויר כלל שיור, ולהכי אף אם אמר לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגויים, ג"כ לא הוי הפקר, דבדבר שאין לו כלל בעלות לא שייך שיור, ואם יש שיור הרי זה סימן שעדיין נשארה הבעלות באיזו מדה שהיא ושוב לא הוי בכלל הפקר, כ"ז לר"ל "אבל לר' יוחנן, דאמנם הפקר הוא משוג קניני, וכמו שאפשר קנין של כל העולם כך אפשר ג"כ קנין של איזה חלק, אלא רק מצד גזה"כ דפאה אנו ממעטינן זאת ובאופן שכזה הוא רק בבחינת חדוש, וכלל גדול הוא בחדוש שאנו מקטינים את החדוש עד כמה שאפשר, ולכן אנו ממעטינן רק מה שמסתבר טפי, למשל, לבהמה אבל לא לאדם, לגויים אבל לא לישראל, ואפילו "לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת" ג"כ לא ממעטינן, כי מפאה אנו ממעטינן רק מה שהוא כפאה ממש, שזהו לעניים ולא לעשירים כלל, אבל כאן שכדברי המפורשים שמה לא הוציא רק את עניי עיר אחרת אבל לא הוציא את העשירים בכלל, כבר אין לנו מיעוט על זה.