מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 43
אושם בירושלמי "הפקר לעניים וזכו בהם העשירים מפלוגתא דר"מ ור' יוסי, ע"ד דר"מ דו אמר, כיון שאדם מפקיר דבר מרשותו המפקרו הפקר, ע"ד דר"י דו אמר, אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכה אין הפקרו הפקר".
בוהמפרשים דחקו הרבה בזה, ועפ"י דרכנו גם הדברים הללו מובנים היטב, כי הנה הנחנו, דלב"ש, המושג הפקר הוא מושג קניני דבל"ז לא יצויר הפקר עם שיורים, אכן כ"ז אנו זקוקים רק לר"מ דסובר דתיכף כשמפקיר יוצא הדבר מרשות בעלות, ואז אחת משתי אלה, או שהדבר נשאר בשלילת בעלות לגמרי, או שזה נעשה קנינם של כל העולם כולו, ומאחרי שלב"ש לא יצוייר האופן הראשון ע"כ הוא תופס את הצד השני, אבל לר"י הלא מושג ההפקר הוא לא שלילת הבעלות לגמרי ולא קנין כל העולם הוא, דהא הדבר לא נשאר אף רגע בלי בעלות, דלפני הזכיה רשות המפקיר עליו, וכשבא אחד וזכה נעשה כבר קנינו של יחיד, באופן שלא היה אף רגע בלי בעלות לגמרי ולא היה אף רגע שיהיה בתור קנין כל העולם, אלא כמו שאומר "הפקר מתנה", כלומר, שאע"פ שיש דין הפקר, אבל אין מושג הפקר מיוחד, אלא כשמפקיר הוא נותן מתנה לכל מי שיבוא ויזכה בזה, וממילא מובן טעמו דב"ש באופן פשוט וקל כמובן, דכמו שיכול לתת במתנה לכל מי שיבוא ויזכה ככה יכול לתת זאת לחוגים ידועים, לחוג העניים לחוד.
גוממילא יוצא מזה גם נ"מ לדינא לב"ש כשמפקיר לעניים ולא לעשירים שרק העניים יכולים לזכות בזה ולא העשירים, אם זהו מצד שכלפי העשירים רשות היחיד על זה, זאת אומרת, רשות הבעלים שאינם רוצים לתת להם את המתנה הנ"ל, או מצד שרשות העניים עליו, או במלים אחרות, את מי המה גוזלים העשירים כשבאים וזוכים בזה, אם זהו גזילת הבעלים או זהו גזל עניים, ומובן דלהצד הראשון גם בדיעבד כשזכה אחד מהעשירים יכולים הבעלים להוציא מידו, וז"ש "אין הפקרו הפקר", אבל להצד השני, בדיעבד כשזכה אחד אין מי שיוציא מידו לא הבעלים שכבר יצא מרשותו ולא העניים דה"ל ממון שאין לו תובעים.
דועי' מה שאמרנו על הירושלמי הנ"ל במדת "עצם והסתעפות", וכבר כתבנו (לעיל באות ל"ו), שאלו הן שתי חקירות נפרדות, כלומר, שיש לחקור בהפקר גם מצד מדת "עצם והסתעפות" וגם מצד מדת "חיוב ושלילה" ואת הירושלמי הנ"ל אפשר להכניס גם במדה הראשונה גם במדה השניה, והדברים עוד יותר מתאימים עפ"י המדה השניה הנ"ל.